הרעיון המרכזי במחזה שגיבוריו הם אמריקני השבוי בלבנון ואשתו הוא עימות בין כפייה לבין בחירה, בין יחיד לשלטון ובין כולם לתקשורת. לפחות בהצגה של תיאטרון "התקווה" של בוגרי יורם לוינשטיין זה נראה משכנע.
שבויים בעל כורחם
מחזהו של לי בלסינג, בתרגומו הענייני של עידו ריקלין, מציג עיוורון מצב בסיסי. מצד אחד של הבמה, המרצה האמריקני מייקל, סרט שחור סוגר על עיניו, הוא בודד בחדר אטום, אי-שם בביירות, שאליו הובא על ידי קבוצת טרור שחטפה אותו. בצדה האחר של הבמה חדר העבודה שלו בביתו (אולי בביירות, אולי בארה"ב) שרעייתו לייני מסתגרת בו, אוטמת אותו ומנסה לחקות, מתוך הזדהות ברורה, את תנאי השבי של בעלה. היא שובה את עצמה מבחירה, כפי שגם היא מוכיחה אחר כך בהחלטתה לפתוח את החלון.
בתוך כל זה היא משוחחת (בראשה) עם בעלה, ממש כשם שהוא משוחח עמה מתאו. כך נפתחת ההצגה, וכך היא נמשכת ומציבה משוואה לא מאוזנת בין העיוורון שלו לעיוורון שלה, בין האלם הכפוי עליו לבין האלם הכפוי עליה. שניהם אינם יודעים מה יהיה גורלו, אם ישוחרר אם לאו. היא גם איננה יודעת בוודאות אם הוא חי עדיין. הוא איננו יודע מה היא יודעת.
אבל שלא כמו מייקל החטוף, לייני איננה לבדה. נציגת משרד החוץ (צ"ל מחלקת המדינה) ועיתונאי בכיר חודרים אל החדר האטום שלה, ומנהלים קרב על נפשה, וליתר דיוק על שיתוף הפעולה שלה. משרד החוץ רוצה שתשחק לפי הכללים שלו, התקשורת רוצה שתפעל לפי הכללים שלה. אלה מבקשים שתיקה וסבלנות, אלה מבקשים זעקת כאב ודמעות.
בדרך כלשהי, מוזרה אך לא נטולת היגיון כשמכירים את החומר שממנו עשויה הדרמה הזאת, המשוואה בין החטוף לרעייתו נוטה לעבר האישה. זאת נטייה מופרכת מיסודה אך נוחה לעיכול של המתבוננים מבחוץ ובאהדה. אפשר לחשוב מה עובר על החטוף או על השבוי, אבל אי אפשר לדעת – לפחות כל עוד איננו משוחרר או כל עוד אין סימני חיים ממנו, מכתבים או דיווחים של מפגשים עם נציגי הצלב האדום או מתווכים שפועלים בחשאי לשחררו. לעומת זאת, ברור יותר וידוע יותר מה עובר על אלה שמחכים בבית לכל אות וסימן. הם מדברים, הם מופיעים, הם לוחצים. הממשלות מעדיפות שישתקו או יפעלו בהתאם למדיניות, התקשורת מעדיפה פתיחות, שקיפות ומאבק פומבי.
מכיוון שהאהדה של המחזאי במקרה הזה נוטה במפורש לעבר החטוף ורעייתו הרי שהדמויות המייצגות את הממשל ואת התקשורת האמריקניים נעות בין כמעט-קריקטורה (בדמות נציגת הממשל) לכמעט-אלימות (בדמות נציג התקשורת). וזהו אולי החיסרון הגדול של המחזה הזה, או אולי של בחירת הבמאי רועי הורוביץ, ואולי משום שטליה דור בתפקיד אלן הדיפלומטית או דרור גור-אריה בתפקיד ווקר האריס העיתונאי עושים את הנדרש מהם היטב. בקרב ביניהם על לייני, אגב, נוטים המחזאי והבמאי, לעברו של העיתונאי, ללמדנו שככלות הכל, התקשורת בכל זאת אנושית יותר.
רועי הורוביץ היטיב לביים את משחקם של רונה ליפז-מיכאל ויובל ברגר כשבויים בעל כורחם, ושניהם מעצבים היטב, בדקויות אך גם בהבזקים גדולים, דמויות בעלות נוכחות חזקה מאוד, הוא בביטוי של אין-אוניו והיא בביטוי של תקווה המנצנצת אליה מאי שם או של ייאוש המאיים עליה ככל שתקוותיה גואות.
את חלל האולם הקטן שבו מועלית ההצגה עיצבו במבי פרידמן וניב מנור, ובעיקר התאורה המצוינת של רוני כהן. עמית זמיר עיצב תלבושות ענייניות, ודניאל סלומון כתב קטעי מוזיקה מקוריים שמשלימים היטב את תחושת הדרמה האמיתית המתחוללת ברקע.
לפרטים נוספים
20/11/2006
:תאריך יצירה
|