פסטיבלים - "בדנהיים 1939"– תיאטרון בשבי המוזיקה

הנובלה של אהרון אפלפלד על ההכחשה והנהנתנות של יהודי גרמניה בשנה האחרונה לפני השואה זוכה לגרסה בימתית בעייתית עם מרכיבים מרשימים ועתירי דמיון.

כתב אישום נגד השאננות

"בדנהיים – עיירת נופש, 1939" של חתן פרס ישראל אהרון אפלפלד מביא את סיפורה של יהדות גרמניה המתכחשת למציאות. זהו כתב אישום על השאננות נוכח המתרחש סביב, על נהנתנות בתוך בועה חברתית-תרבותית נוחה, ועיוורון מרצון נוכח המתרחש סביב מאז עליית הנאצים, אחרי חוקי נירנברג וליל הבדולח, ואפילו אחרי תחילת היעלמותם של בני העם היהודי.

את הנובלה הזאת בחרו יוצרים שונים בעולם להעלות על הבמה בדרכים שונות, והמחזאי האנגלי-יהודי ארנולד ווסקר עיבד אותה למחזה. בתיאטרון הקאמרי התכוונו תחילה להעלות את הגרסה הזאת, ואף החליטו להזמין מהמלחין גיל שוחט מוזיקה סימפונית ייחודית, כדרך שעשה כבר בהפקת "צור וירושלים" בתיאטרון בית ליסין. ברבות הימים, ונוכח אילוצים תקציביים שונים, ובעוד שוחט משלים את יצירתו, השתנו התכניות והנובלה עברה עריכה, תחילה על ידי ערן בניאל, למונודרמה של מספר שהוא גם פרשן וגם עד ראייה, בשילוב תיאטרון-תנועה ותזמורת, עם תפאורה ותלבושות של רות דר.

כאשר הפרויקט יצא לדרך בסיוע הקצבה מיוחדת של משרד המדע, התרבות והספורט ושל קרן יונה אתינגר – האווארד גילמן, החליט הבמאי המיועד של הפרויקט, עמרי ניצן, לגייס לצדו את עמיתו הבמאי מיכה לבינסון כדי שיביימו יחד, לראשונה בתולדות התיאטרון הישראלי, יצירה בימתית מורכבת. גם נושא התנועה עבר שינויים בדרך עד שעידית הרמן נקראה למשימה יחד עם חברי תיאטרון קליפה.

רות דר עיצבה במה חלומית במבנה פשוט לכאורה, שכולה מצוירת כמבט מלמעלה על מרחבים ירוקים של שדות ויערות עד. הגן-עדן החזותי הזה "מתאדה" מעת לעת בסיוע התאורה המצוינת ורבת ההשראה כשלעצמה שעיצבה קרן גרנק, וכך מתקבלים משטחי משחק משתנים, בתוך התפאורה, מאחורי מסכים שקופים. דר גם עיצבה את התלבושות הלבנות של הלהקה שכמו מרמזות כי הנפשות הפועלות הן למעשה אותם מתים שעליהם מספר-מקונן אפלפלד.

פרשן חד לשון

את הסיפור הזה נושא בהצגה עודד תאומי. הוא מספר לקהל את סיפורה של בדנהיים 1939 כמעט כמו סבא חביב ונעים סבר שמעלה זיכרונות תוך כדי דפדוף באלבום תמונות ישנות. תאומי עושה זאת בקלילות, בהגשה חזיתית לקהל, כשהוא נע ונד מצד אחד של הבמה לצד האחר, לעתים אף יתר על המידה. פה ושם הוא מתבונן במתרחש או בתזמורת. שיאי משחקו באים כאשר המספר החביב הופך לפרשן חד לשון, וקולו של תאומי הופך מתכתי מאוד כשהוא אומר בדייקנות חדה כסכין את אבחנותיו.

את התנועה של הנשמות המתות-חיות ביימה עידית הרמן מתוך תפיסה ברורה שהם אינם מאיירים את הנאמר אלא מספרים בשפת תנועה דברים שמצויים מעבר למילים. יש תמונות מלאות קסם, החל בבואם של היהודים אל עיר המרפא והפסטיבלים בדנהיים, שבה הם יתעמתו בסופו של דבר עם המציאות. והעימות הזה זוכה לביטויי תנועה מרתקים בפני עצמם, אנושיים-פרטיים, או כלליים-סמליים. כך בתמונה המופלאה שבה הם ניצבים ומתבוננים באקוואריום וכאילו הופכים בעצמם לדגי הזהב בתוכו, כך בתמונה שבה הם זוללים עוגת קצפת ענקית שהופכת למשהו מפלצתי, כך בשימוש במזוודות שהופכות לבתים או למצבות, וכך בקטע המזעזע שבו שמיכות לבנות הופכות בין השאר לחבל תלייה או לרעלות-מוסלמיות ובסופו של הקטע לטליתות.

הלהקה כולה משחקת ומתנועעת בחיות רבה, וראויים לציון מיוחד דינה בליי ועמנואל חנון, המגלמים זוג מקומי ללא מילים ולכל אורך ההצגה וכן עודד צדוק, מתיאטרון קליפה, שיוצר בנוכחות כובשת סדרה של ביטויי נהנתנות מרשימים. בנוסף עליהם מופיעה בהצגה גם הזמרת הצעירה עינת ארונשטיין בתפקיד של ינוקא, נער יהודי המשמיע ווקליזה של שיר יהודי בקונצרט המתקיים בפסטיבל.

המוזיקה משתלטת

אלא שנראה כי מכל המרכיבים האלה נוצרה הצגה שגם כאשר יש בה הרבה טוב ושאר רוח בתחום הבימוי, התפאורה, התלבושות, התאורה, התנועה והמשחק, היא הופכת כמעט משנית למוזיקה העשירה ברעיונות של גיל שוחט, ומאיירת אותה במקום שזו תאיר, תלווה ותטעים את המתואר והמתרחש בסיפור. החילוף התפקודי הזה מובלט במיוחד בעצם העובדה ששוחט ניצב על דוכן במרכז הבמה, לעתים אף נדמה כאילו הוא שחקן עצמאי, שמנצח בחיות רבה עמו התזמורת הקאמרית הישראלית שיש לה שלוחות גם בתוך פאות התפאורה.

יתר על כן, הקצב של ההצגה נקבע לא אחת על ידי הפסקות ממושכות בין פרקי היצירה המוזיקלית, ולא אחת נוצרה תחושה של המתנה מאולצת במקום הזרימה המיועדת. לטעמי, עניין זה מודגש אף יותר בסיום מיד אחרי שעודד תאומי והלהקה מתארים את תמונת השיא המזעזעת של דחיסת היהודים בקרונות הרכבת המיועדות לבהמות. אלא שאחרי ירידת האור ומחיאות הכפיים, שב ועולה האור על שוחט והתזמורת המנגנים קטע קינה יפהפה.

"בדנהיים 1939" מועלה כפרויקט מיוחד למספר מצומצם מאוד של הצגות, וחבל כי השקעה רבה במשאבים אמנותיים ראויים, ברעיונות בימתיים יפהפיים ובכישרונות כה רבים ייעלמו כלא היו. ובעיקר משום שבדרך מהתיאטרון הקאמרי הביתה צצה ועלתה כמעט בלי משים התהייה אם סיפורו של אפלפלד איננו בעצם על ישראל 2006.

לפרטים נוספים