בשנתו השבע עשרה של המפעל המרכזי בתמונת המחול הישראלית משתתפים רק יוצרים עצמאיים הנאבקים על תקציבים ובימות ובתוך כל אלה מוצאים זמן לביטוי יצירתי ואישי (רשימה ראשונה).
בארבעת המסכים הראשונים מתוך השישה שהורמו השנה ובתריסר היצירות שהועלו בהם ניכרה בכמה מקרים כברת דרך מעניינת של כמה יוצרים שהמשיכו לפתח את הסגנון המיוחד להם לכדי תמונה יצירתית חשובה. במקרים אחרים נעשו ניסיונות להרחיב את היריעה ולהתפרס לכיוון של תנועה עם היבטים תיאטרליים. ברשימה הזאת יידונו חמישה דואטים שהועלו בארבעת המסכים הראשונים, ויצירה אחת שהיא דואט מסוג אחר.
סודה
כבר במסך 1 בלטו שני דואטים שיצרו יחד תמונת מחול מגוונת מאוד. "סודה" של ממי שימאזקי, בהשתתפות אדם בן צבי שגם רקד אתה, היה דואט עוצר נשימה ביופיו, כשלכל אחד ממרכיביו הייתה שלמות עצמאית וביחד יצרו עוצמה בימתית נדירה.
מבחינה חזותית נקבע אופיו של הדואט על ידי התפאורה שעיצבה לילי בן נחשון, שכל כולה דלת שחורה עם שני חלונות זכוכית עכורה, שהעליון בהן היה למעשה מסך שעליו הוקרנו מאחור אור בוהק, כחלק מהתאורה המצוינת שעיצב יעקב ברסי ליצירה הזאת (וגם לשתי האחרות בתכנית הזאת), וקטעי וידיאו של נוף אורבני בתהליכי חשיפה משתנים, שהכין רן נחמיאס, שגם כתב את המוזיקה המקורית המרשימה.
היצירה מתחילה כשאדם בן צבי יושב ללא תנועה על כיסא, ומאחורי החלון מופיעה צללית אישה. אחר כך מתחילה התנועה הכוריאוגרפית הסוחפת בקטע סולו של בן צבי, ובהמשך נכנסת דרך הדלת ממי שימאזקי, ומתפתח ביניהם דואט המסתיים במה שנראה כמות האישה. שימאזקי ובן צבי מבצעים יפה להפליא את המחול הזה, בתלבושות שעיצבה חגית אביר.
המוטו של היצירה מדבר על הזדמנויות בלתי ממומשות, על מקום נפשי נסתר ומאוויים כמוסים, כאב, רגשות מהעבר ואפילו תקוות מהעתיד. כל אלה מצויים ביצירה, ואף יותר מזה. כי במידה רבה נוצרת במהלכה עלילה סמויה שבה הגבר משיל מעליו ומתוכו את האישה, או את הנשיות שבו, ומחפש את השער לזהותו העצמית החדשה.
סוסי ברזל
מבחן הגבריות הוא המאפיין המרכזי של הדואט "סוסי ברזל" של סהר עזימי, שהוא חלק מיצירה גדולה יותר העתידה לעלות בעוד ארבעה חודשים. בדואט שאותו רוקדים עזימי וצוף יצחק, יש גם משתתף שלישי, המוזיקאי דידי ארז היושב בצד הבמה, ומדגיש רגעים מסוימים בנגינה מתכתית בגיטרה חשמלית. עזימי גם עיצב את התלבושות התואמות את רוח היצירה.
הדואט הקצר מתאר מפגש-מאבק בתנועה ריקודית אתלטית וסוחפת, המפנה מקום לשברירי ביטוי רגשי מרומז או גלוי שמבטאים את החיזור ההדדי, את החיבור והניתוק, ואת התחרות "הגבריים", כמעט כמו בזירת היאבקות חופשית. הזיעה והכוח של התנועה שופעים ועוצרי נשימה, על הבמה ובאולם. ומה שנותר בשלב הזה הוא להמתין בסקרנות ליצירה השלמה שהדואט הזה מבשר.
10 דקות
במסך 2 היה זה הדואט "10 דקות" של רונית זיו ששב ואישר את המיומנות המיוחדת שלה ליצור כוריאוגרפיה איכותית של הומור, ובתוך מסגרת זמן מוגדרת מאוד –השעון הדיגיטלי על הקיר האחורי הבהיר היטב את ה"מרוץ" נגד הזמן של שתי נשים סביב שולחן. הנרות מרמזים אולי על סעודת שבת שאמורה להתקיים בעוד עשר דקות.
זיו יצרה דואט מיוחד ומרתק עם הנגדה בין תנועת המחול המובהקת בביצועה המצוין של נטע ירושלמי, לבין התנועה התיאטרלית של אפרת אביב המופלאה שמנסה בכל כוחה ומאודה, בתנועה כמעט להטוטנית, לשמר את להבות הנרות בתוך המערבולת שיוצרת ירושלמי.
שלומי פריג` כתב מוזיקה לקונטרבס שאותה הוא מנגן חי על הבמה, תוך שינוי מיקומו, וברגע מסוים הוא מניח את הכלי הגדול וכמו מנסה לגונן על השולחן כנגד השתיים האוחזות בו. את פס הקול המוזיקלי משלים ציטוט מרביעיית מיתרים אופ` 131 של בטהובן. מלי אביב ורונית זיו עיצבו את התלבושות.
קפה, מנורה וסיגריה
כשלעצמו, ומבלי להתייחס למטרתו המוצהרת, הדואט "קפה, מנורה וסיגריה" של ענת גריגוריו, שהועלה במסך 3, הוא יצירה בעלת יופי ורעיון תיאטרלי מדליק בדמות כורסא שמשענותיה והכרית שלה מתפרקות ויוצרות מעין תפאורה משתנה לחלקי היצירה. עם זאת נראה לי כי גריגוריו לא הצליחה לבטא את כוונתה ליצור "תקריב אל תוך חייה של דמות אשה בעלת פיצול אישיות.... המוצאת עצמה נשלטת על ידי ארבע דמויות כשלכל אחת מהן עולם משלה, רצון משלה וזיכרון משלה". ההפך מזה אולי נכון יותר. גריגוריו רקדה דמות שלמה מאוד מבחינה כוריאוגרפית.
את התמונה השלמה הזאת חיזקו המוזיקה המקורית של מאי לב, עיצוב הבמה של אלון בירגר, התלבושות של איילת שקד ובעיקר דמות הגבר שאותה רקד גיולה צ`קברי, בתנועה מדויקת מאוד שיצרה נוכחות בעלת כוח רב.
ארוחת ערב
את מסך 4 פתחו מאיה שטרן ותומר שרעבי עם "ארוחת ערב" המצטרף לשני הדואטים שיצרו בשנתיים האחרונות – "מתהלך עד היום" במסגרת "הרמת מסך 2004" ו"אושר" במסגרת "הרמת מסך 2005", וביחד הם יוצרים טרילוגיה מיוחדת על זוגיות.
הפעם הם יוצרים מבנה כמעט הרמטי של גבר ואשה שיוצאים לסעוד את האהבה, מחפשים את הרוך, את הקרבה, את היחדות אך מוצאים עצמם לסירוגין כטורף וטרפו, כטובעים בים סוער או כנאחזים בקרש הצלה. זאת האהבה, אשר כדברי שירו של ריימונד קארבר, המובא כמוטו ליצירה, "הולכת ומחשיכה, הולכת ונהיית כבדה, ומנערת את עצמה, ומתחילה לבלוע...".
מבחינות רבות מבטאת היצירה הזו במדויק את שפת-הדואט המיוחדת של שטרן ושרעבי שבה אין רקדנית לחוד ורקדן לחוד אלא גוף אחד בעל שני ראשים, ארבע זרועות וארבע רגליים שמבצעים בדייקנות את הסינכרון, ההנגדה וההשלמה הנוצרים במהלך המחול, החל מהרגע שבו הם מתחילים בהילוך איטי, דרך הסערות והרעות וכלה בהשלמה הפיוטית של הסיום.
קונצ`רטו לארבעה רקדנים ולתזמורת
כפי שמעיד שמה של היצירה המיוחדת הזאת, "קונצ`רטו לארבעה רקדנים ולתזמורת" שהועלתה במסגרת מסך 3, אין מדובר בדואט, ודאי לא במשמעות המקובלת של המושג. עם זאת מבחינות רבות מדובר בדואט יצירתי רב פנים: בין הכוריאוגרפית סאלי-אן פרידלנד והמלחין-מנצח עומר ולבר, בין קבוצת המחול Dance Drama Company ותזמורת סימפונט רעננה (שממנה הגיע הרעיון ליצירה), וכמובן בין כל אלה לבין המנצח שניצב על דוכן המנצחים בלב הבמה, כאשר התזמורת מפוצלת לשניים וכל אחד מחלקי יושב משני צדי הבמה בעומקה, סולן מנדולינה בקדמת הבמה ונגני כלי נשיפה בשני צידי היציע.
זהו מחול המתנהל כדואט במשמעות הכי רחבה של המילה, שבו מתרחשות אינטגרציה והפרדה בין המרכיבים השונים, כל פעם בצירוף "בני זוג" שונים. הכוריאוגרפית יצרה מחול המתפתח בהדרגה מהפשוט והזורם אל המתוחכם והמשתעשע, והמלחין הצעיר כתב מוזיקה שהולכת בד בבד עם השיגיונות הכוריאוגרפיים, תוך כדי העמקת התזמור וגיוונו.
ארבעת הרקדנים, גילי גוברמן, שי הרמתי, נאוה יעקבי והראל קיי ריחפו על הבמה, עצרו מהלכים, נהנו בעליל מהאפשרויות ומהמצלול המוזיקלי, בהתאם לשלושת חלקי היצירה, וברגע מסוים כמו אילצו את ולבר להתמודד עמם, כשהם מתגרים בו להנאת הקהל, עד שהוא מניח את שרביט הניצוח, הולך ושולף מאי-שם אקורדיאון ומחזיר להם מנה אחת אפיים, להנאתם, להנאתו שלו ובעיקר להנאת הקהל מיצירה מחממת לב שהייתה יכולה להמשיך עוד קצת מעבר לעשרים הדקות שלה.
תכניית "הרמת מסך"
28/11/2006
:תאריך יצירה
|