לצד הדואטים שאפיינו את ארבעת המסכים הראשונים של "הרמת מסך" הועלו גם יצירות מחול מורכבות ותיאטרליות, שגם במיטבן סבלו מאריכות יתרה ובביזור ההתמקדות. צבי גורן ברשימה שנייה.
קזוארות
בחלקו הראשון של מסך 1 הועלתה יצירתה החדשה של רננה רז "קזוארות", לצלילי פסקול אתני שערך אוהד פישוף, ובתלבושות שעיצבה טליה אורבך. זאת יצירת המחול הראשונה של רז שהיא איננה משתתפת בה, אף כי היא מיועדת לחמש רקדניות. אלה, שני בן חיים, ענבל נמירובסקי, מיכל צנקר, עילאיה שליט ומאיה ברינר מבצעות את יצירתה של רז באנרגיה מרבית, סוחפת ולרגעים אפילו משעשעת.
היצירה מפקידה בידי הרקדניות עולם פולחני גברי כולל רמזי מחולות עם גבריים, ובראשם הדבקה הדרוזית שאותה הן למדו מוואליד חאלד, איש דלית אל כרמל, והן מבצעות אותה בשלמות. או כמעט. כי בזווית הפה, בכיפוף הברך, בתנועת היד, ממשיכה ונושבת הרוח הנשית. קטעי הסולו המשובצים, בדרך כלל בביצועה המרתק של עילאיה שליט, או דואטים קצרים שלה ושל מאיה ברינר, יוצרים הנגדה כוריאוגרפית מעניינת, שבה מגיעה רננה רז להישג חשוב בפיתוח השפה הכוריאוגרפית שלה.
יחד עם זאת, דומה כי בנקודה מסוימת החומר קם על יוצרו, והיצירה הנמשכת כארבעים וחמש דקות, מאבדת את כוחה המיוחד. זה קורה ברבע השעה האחרונה שלה, שבה המקבץ האתני משתלט על המרקם הכוריאוגרפי המקורי, ומאותה נקודה מתעוררת תחושת דז`ה-וו מעייפת.
ג`ורונה
בעייה של עודף, אם כי שונה במהותו, מצויה גם ב"ג`ורונה" יצירתם של הכוריאוגרף ניב שיינפלד והבמאי אורן לאור, שגם מככב ביצירה כזמרת-דראג.
לה ג`ורונה (La Llorona) הוא שם של אישה מאגדות העם ההיספאניות (בעיקר במקסיקו) שבקנאתה לבעלה הבוגד השליכה את שני ילדיהם לנהר, מתה מרוב צער וחרטה, ורוחה ממשיכה לרחף על גדות הנהר בנהי קורע לב. שלושה שירים מלווים את חלקו האחרון והמרשים של המחול הזה - השיר העממי המקסיקני, שהיה בשעתו להיט גדול של ג`ואן באעז, מושמע כאן בגרסה מרגשת של ואיה קון דיוס, "שיר התן" הישראלי בביצועה המצמרר של מרלן דיטריך (שביצעה אותו בהופעתה בישראל ואחר כך בסיוריה בעולם) ושירה של חוה אלברשטיין "אל תלכי בשדה".
הבעיה העיקרית ביצירה המורכבת הזאת היא במידה מסוימת של עצירה אחרי הפתיחה המרתקת. בפתיחה לאור מתבונן-נזכר בתמונות כואבות ואהובות, שמהן התפתחה הדמות גדולה מהחיים שהוא מעצב בתנועה עדינה המדגישה את ההבדל בינו לבין קבוצת הרקדניות המצוינת. לצד סיון גוטהולץ, קרן כרמון, עידית סולנג` רוקד גם עודד גרף, שנקרא להחליף את ניב שיינפלד המחלים מאירוע רפואי. תנועתו הגברית המעודנת של גרף מושלמת והוא נותן ערך מוסף לקבוצה בנוכחותו. עוד רוקדת ביצירה נגה גולן הצעירה בתפקיד ילדה החולמת להגיע ל"שם", או ל"אי-שם" שבו ניצבת אותה זמרת גדולה מהחיים שמגלם לאור. הקטע המשותף שלהם, הלהיט האירוויזיוני ההיסטרי "אמסטרדם", הוא הפוגה של הומור ביצירה כולה.
במהלך היצירה הנמשכת כארבעים דקות יש קטעי סולו יפים, לצד קטעי מחול המזכירים להקות ליווי של זמרי אירוויזיון. ולא בכדי, כי היצירה בוחנת בין השאר את הנשיות שבגבר, הנעצרת בדיוק בעובדה שהגבר – נשי ככל שיהיה – לא יהיה אף פעם אישה, על כל הכרוך בזהות הזאת. לרגעים נדמה כי מדובר בנוסטלגיה, אם כי לא בהכרח ברור אל מה, ייתכן כי החזרה על קטעים כאלה יוצרת תחושה של התרופפות כוריאוגרפית, ובעיקר משום שבאותם קטעי סולו יוצר שיינפלד מהלכים מרגשים של תנועה סוחפת.
דידי ארז ערך את פסקול היצירה (בתכנייה מופיעים שמות הקטעים), שירה חביב סייעה בתחום הריקודים הלטיניים, ויעקב ברסי יצר תאורה יפהפייה, כמו גם ביצירות האחרות שהועלו במסך 2.
חצות
היצירה השנייה במסך 2 היא יצירתה של אודליה קופרברג, "חצות" והיא פיתוח של עבודה שהועלתה לראשונה במסגרת הזירה הבין-תחומית בירושלים. למעשה גם יצירה זו יכולה להיחשב כדואט של שתי רקדניות – קופרברג ושמרית גולן - המורחב פעמיים. תחילה באמצעותם של רן בראון ויובל פינגרמן, המזנקים מעת לעת משולי הבמה הקדמיים, ואיכשהו מצליחים להידחק פנימה אל המחול, ואחר כך באמצעות גבר ואישה שנבחרו באקראי מהשורה הראשונה באולם ויוצרים עם הרקדניות שני זוגות.
הקטע הזה היה היפה והאמיתי ביותר ביצירה, שאני מודה כי לא הצלחתי לקלוט את הרעיון שלה ועל מה ולמה הועלו השניים אל הבמה, או על מה ולמה קפצו שני הרקדנים-שחקנים משולי הבמה, מעבר לעובדה שאלה כשלעצמם מרכיבים משעשעים. עם זאת יש ביצירה רגעים של כוריאוגרפיה מעניינת וקופרברג וגולן הן רקדניות בעלות יכולת טובה ונוכחות בימתית יפה. את המוזיקה המקורית ליצירה כתב עידן טירקל ואת הבמה עיצבה מיה גורדין.
אור בבית השלישי – פרק א`
יצירתו של הרקדן-כוריאוגרף שלומי ביטון שהועלתה במסגרת מסך 4 ראויה להתבוננות מיוחדת על שום היותה ניסיון ייחודי ליצור מחול בעל תוכן ומשמעות אקטואלית, הנשענים על חוויית מלחמת יולי בלבנון. היצירה מועלית בהפקה של החממה למחול במרכז לתיאטרון של עכו, ובדברי ההסבר הבהירים מוצגת בתמציתיות החוויה של עזיבת העיר והשיבה אליה, והשאלה מה נשאר למעשה ממה שהיה, ומה עתיד להיות אחרי שהמלחמה נגמרה "מה מאחד אותנו ואיפה שלום נמצא".
היצירה עדיין רחוקה מלהיות מגובשת, וכפי שנזכר בתכנייה היא מיועדת להתפתח לכלל ערב מלא. כפי שהיא הועלתה על בימת סוזן דלל היא נראתה אנרכית למדי, ללא מיקוד ברור. התנועה נראתה מקרית למדי, למרות שניכרה בה שפת המחול המובהקת של ביטון – הנבנית על תנועות הזרועות, הידיים והאצבעות, ומכניות מסוימת של תנועות הגוף.
הלהקה – עינת בצלאל, שקד דגן, ליאת בן שושן, שלומי ביטון ונאסר חלאלה שבעיקר התעסק בציוד הסאונד ובאבזרים – לא יכלה, חרף הרצון וההתלהבות, למלא את מקום התחכום היצירתי שבמיטבו נרמז אך לא הגיע לידי מיצויו. פה ושם היו הבזקים של הומור, עם נגיעות קריקטוריות ילדותיות, אך גם אלה עדיין לא הבשילו לכלל אמירה יצירתית של ממש.
ילדה
אותה בעיה, גם אם בדרגה אחרת, אפיינה את "ילדה" של יוסי יונגמן שחתמה את מסך 4. מדובר במחול לשלושה רקדנים – לימור ארד, רותי אהרוני ורועי אפרת שמגלים ניצנים יפים של יכולת ביטוי וכישרון ריקוד מובהק.
נושא היצירה כשמו כן הוא – געגוע לריח ילדות שאבד, כפי שזה מוגדר בתכנייה, ורצון של היוצר לפרוט "על רגשות נעולים... לגלות ולחוות אותם מחדש". אלא שלמרות סרטון על ילדה חמודה שקמה ונופלת, המוקרן בתחילת העבודה ובסופה, המחול עצמו נראה כניסיון של התיילדות בתנועה, וזה לא עובד באמת.
יובל שפריר כתב את המוזיקה המקורית היפה ושר טקסט שכתב דן תורן, אך גם זה לא הרים את היצירה אל מעבר לסף ראשוני-התחלתי. אייל תבורי עיצב את התאורה כמו גם בשתי היצרות האחרות במסך 4, "ארוחת ערב", ו"אור בבית השלישי".
Dispositif
יצירתה של נטע ירושלמי שהועלתה במסגרת מסך 4 היא למעשה עיבוד או שדרוג או שכלול של היצירה "אי + סף" שהועלתה לפני חמישה חודשים במסגרת אינטימדאנס בתיאטרון תמונע. השינויים הבולטים הם ציון העובדה שבפס הקול משולבים הקלטות של הפילוסופים מישל פוקו וג`ורג`ו אגמבן המדברים על המושג דיספוזיטיפ –מנגנון ההפרדות שמייצרות את המרחבים המוגדרים שאנו רואים סביבנו. שינוי אחר הוא שהפעם נותנים קרדיט לעופר עמרם, והוא אף מבצע קטעי באולם – ביושבו שם כאחד הקהל – ואחר כך על הבמה ביושבו שם כאחד מקבוצת הקהל האקראית שהועלתה לבמה.
נעלמו מהבמה הכתובות המצטטות את דברי פוקו, אך גם הפעם אין תרגום של קטעי הטקסט הארוכים. ואולי בצדק, כי גם כשקוראים אותם יש קושי רב לפענח את משמעויותיהם, כפי שיעידו יודע דבר האמונים על תורתו ועל זו של אגמבן. ואולי זה גם לא חשוב.
היומרה של ירושלמי (שתקפתי בשעתו) נותרה ללא שינוי, וכך גם במהותה היצירה כולה. עם זאת אני מודה כי ירושלמי עצמה רוקדת להפליא את יצירתה, ואם רק הייתה מסלקת מעליה את כל אותם דברים שהציבה במרחב שבינה כרקדנית לבינה כיוצרת גם היא וגם יצירתה היו נשכרות.
לצד ירושלמי ועמרם בעל הנוכחות המרשימה ותנועתו הלא-רקדנית השתתפו ביצירה הרקדניות אמרי רגב-חומש, דניסה מוסילובה, טליה בק וענבל שחר. די ג`יי קישיק עיצב את הפסקול, ירון אריה ונטע ירושלמי עיצבו את התלבושות, ויוסי ירושלמי את השקופיות ממשחק כדור בסיס באצטדיון ענק.
"הרמת מסך" - חמישה דואטים ותזמורת (רשימה ראשונה)
תכניית "הרמת מסך"
29/11/2006
:תאריך יצירה
|