שלושת המחולות האחרונים במפעל השנה הביאו בגרות יצירתית לעומת ילדותיות כאוטית של קבוצת היוצרים שהתקבצו לערב אמפרוביזטורי מביך.
כאן ולא
יצירתם של מיכל מועלם וג`אנאלברטו דה פיליפיס "כאן ולא" שהועלתה במסגרת מסך 5 מנסה לבחון באמצעות שלושה רקדנים – שני היוצרים וענבל אלוני - מטענים של זיכרונות וחוויות המצטברים בהתנהלות האנושית במהלך העבר האישי והקבוצתי מתוך התבוננות אל מה שאולי עוד יהיה.
זאת איננה יצירה קלה, אך נגישותה הכוריאוגרפית, והביצוע המרתק של השלושה, מאפשרים להתבונן ולהפיק חוויות אישיות, פרטיות, של כל אחד מהצופים. זאת תוצאה מבורכת, אך בה בעת היא מעידה על חולשה מסוימת בחוט השני היוצר משמעות קוהרנטית של התנועה על הבמה.
כשלעצמי התחברתי אל המחול באמצעות קטעי הסולו המיוחדים, שהובילו אל צירופים חולפים בין השלושה, וכמו ניבטה אליי מתוכם התהייה כמה בדידות יש בו באדם, בכל אדם, שהיא מבקשת כך להתחבר אל בדידותו של האחר, ולצאת משם אל מקום חדש, מבלי לאבד את הזהות ואת המשקל האישי. ולמרות שאינני בטוח שלכך כיוונו היוצרים נראה לי כי דווקא היטיבו לעשות זאת.
בועז מועלם וענבל ליבליך עיצבו את הבמה, וליבליך עיצבה את התלבושות. פליס רוס עיצבה את התאורה המשמעותית לכל שלוש היצירות השונות שהועלו בערב זה.
ג`וקים
יצירתה של סער מגל "ג`וקים" שחתמה את מסך 5 החזירה אותי אל שאלת הבדידות, אם כי בדרך שונה לחלוטין. בחלקו הראשון של המחול יושב השחקן לירון לבו על כסא ומשמיע בהטעמה יפה קטע טקסט (בעברית! והקטע גם מופיע בתכנייה לשם שינוי...) מאת שרה קיין. הטקסט מדבר על פרידה, על העדר קשר, על להיות לבד, ועל אי רצונות לקבל או לתת בתוך מערכת יחסים.
בהמשך מתפתח המחול בכוריאוגרפיה שניכר בה מרכיב אימפרוביזציה מובנה , ובעיקר בקשר התנועתי שבין הרקדנים עינת גנץ וצחי כהן לבין עצמם, ובקשר בינם לבין זוג הרקדנים השני - לנה רוזנברג וסשה אוטקין. לירון לבו ממשיך להיות נוכח, בשתיקה, עד הסוף.
בנוסף על כך, בהתבוננות של הומור שיש בה נגיעה של מרירות משתתפות במחול גם בובות צעצוע, אחת מהן בפתיחה וחמש בסיום שיוצרות אולי תחושה של משחק, של שעשוע, אך גם של אובדן התמימות.
התוצאה היא מחול מסקרן מאוד, שיש בו שפת תנועה ברורה מאוד. צחי כהן הוא רקדן צעיר שמתחיל בהבטחה יפה את דרכו כסולן וכבן זוג לעינת גנץ המצוינת. תמי ברק ערכה את פס קול המוזיקה והדר ונדר עיצבה את התלבושות.
אדמדם
מסיבות שונות עדיין לא ניתן לנו לראות את יצירתו השלמה של ארקדי זיידס, שתוצג באורכה המלא ובליווי קולאז` וידיאו במסגרת חשיפה בינלאומית 2006, בעוד כמה ימים. משום כך הערותיי על מה שהועלה במסגרת מסך 5 יהיו אף הן חלקיות.
המחול שואב השראתו מסיפור הגולם במיסטיקה היהודית, אך לפחות בחלק שהועלה אין ההשראה מתורגמת להדגמות של פרקי הסיפור או הדמויות שבו. גם אין בהכרח קשר בין ההצהרות המלוות את היצירה בתכנייה לבין הדואט המרשים שזיידס הצליח ליצור בשיתוף עם הרקדנית שרון צוקרמן.
שפתו המוכרת של זיידס מיצירות קודמות – אותה מכניות של תנועה זוויתית, אותה התייחסות לתנועת הראש ולעצימת עיניים, אותו סחף שנעצר לרגעים כדי לשוב ולהתקדם לכיוון בלתי נודע. הפעם, ככל שהדואט הזה מתקדם כל הוא גם פושט את צורתו הראשונית, מתרכך, והנפרד הופך למחובר כאשר זיידס וצוקרמן המצוינים יוצרים ישות אחת, אולי בוראים גולם חדש.
זיידס עיצב גם את פסקול המוזיקה, ואת התלבושות סיפקה חברת באלאדי.
Taki "Take One"
מסך 6 נשא עמו מלכתחילה הבטחה מסקרנת מאוד של שלושה יוצרים עצמאיים – ענבל יעקובי, יוסי ברג והלל קוגן – שהקימו קבוצה בשם Taki,ובמופע המחול הראשון שהם מקיימים, יחד עם בשמת גוסן, נועה צוק, בועז טרון וארי רוזנברג, הם מזמינים את הקהל לסטודיו שאותו הם מכנים "מגרש משחקים מחשבתי".
בערב שבו צפיתי ביצירה, אם זה השם הראוי למה שמתרחש שם, יוסי ברג פתח וגם סיים בקטעי סולו מעניינים. בין הסולו הפותח לסולו המסיים השתרר כאוס מביך במגרש המשחקים של הקבוצה שהקהל יושב סביב שלוש פאותיו. בין השאר היה רקדן ששב ונפל על הרצפה ומפעם לפעם הושיט סוכרייה למישהו בקהל, רקדן שפיזז כנציב מלח עם ידיים מושטות כמודדות משהו, רקדנית שטופפה על קצות אצבעותיה נון-סטופ, רקדן שזינק בהבעת פנים מדאיגה (וגם במה שאולי רומז לווירטואוזיות אתלטית), רקדנית שכלאה עצמה פעמיים בין חלון לסורגיו, ועוד רקדן שישב כמעט כל הערב כקהל ופתאום הסכים לרקוד קטע קצר עם אחת הרקדניות, והיו גם כמה שאגות מפחידות בקול אופראי.
אינני יודע אם זה גם מה שקרה בשלוש ההופעות הקודמות או בשתיים הבאות, כי לפחות על פי התכנייה "הרכב המשתתפים כמו גם פס הקול המוזיקלי, משתנים ממופע למופע". בכל מקרה מדובר ביומרה גבוהה במיוחד ליצור "מופע אימפרוביזציה המאתגר את הוירטואוזיות היצירתית והביצועית של משתתפיו". וזאת רק ההבטחה הראשונה שאין לה זכר במופע שרקדניו מצוינים בדרך כלל, והפעם נראו כאבודים בחלל.
השלב הבא של היומרה היא ההצהרה שהמופע "חוקר את רשת הקשרים הסבוכה בין הפרפורמר לצופה ובמהלכו מתבקש הקהל לבחור את מידת מעורבותו והשפעתו על היצירה הנוצרת בזמן אמת". אינני יודע איך מתבצע מחקר כזה, אבל במופע שנכחתי בו מעורבות הקהל לכל אורך המופע הייתה פסיביות מוחלטת. מיצויה המובהק היה בסיום: לפני שהתחיל הסולו החותם של ברג התבקשנו לעזוב את המקום "לפני שהמוזיקה מסתיימת." כיוון שאיננו יודעים מתי זה קורה, הרי ברור שיגידו לנו. ואכן ברגע מסוים מישהו אמר זהו, בבקשה לצאת, והרקדנים שלא רקדו ומנהלת ההצגה התחילו לדחוף אותנו החוצה, ובנמרצות.
עד אז התמצתה המעורבות וההשפעה בכך שהיא נקבעה על ידי הרקדנים. מפעם לפעם אחד מהם הזיז מישהו מהקהל ממושבו למושב הסמוך לו, והתיישב במקומו. והייתה רקדנית שכל מה שעשתה זה לעבור בין כמה צופים בבקשה שיהדקו את שער ראשה בגומייה. יוסי ברג לבש חולצה שהיה כתוב עליה באנגלית "גע בי", עבר מצופה לצופה והצביע על הכתוב באצבעו. וכשהיה מישהו בקהל שנענה לשאלה מי רוצה לבחור מוזיקה לקטע אחד, הוא נקרא לבחור רצועה מתוך דיסק אחד מסוים, ולא מתוך מכלול הדיסקים שהיו שם.
ברגע מסוים נשלפו שלטים עם כתובות, ולאחר הקבוצה הראשונה שאותה הציג ברג, ניתנו קבוצות שלטים אחרות לכמה אנשים בקהל. הרקדנים לא ממש התייחסו אליהם. כשם שהם לא התייחסו להפרעה מכוונת מצדי שריקות עדינות שהשמעתי אחרי כארבעים דקות מתחילת המופע. צופים אחדים חיפשו את מקור השריקות. הרקדנים לא הפנו אפילו מבט תמה אחד.
האיש שלידי אמר בסוף לי כי רצה לעזוב את המקום במהלך המופע אבל נמנע מלעשות זאת כי לא רצה "להעליב את הרקדנים". אבל לצד אלה שהגיבו בדומה, היו גם כאלה שאמרו כי נהנו. אחלה, אני שמח. לדידי היה זה ערב מביך.
צבי גורן על הרמת מסך - כל המחול תיאטרון (רשימה 2)
צבי גורן על הרמת מסך – חמישה דואטים ותזמורת (רשימה 1)
תכניית "הרמת מסך"
03/12/2006
:תאריך יצירה
|