תשעה מחזאים שזכו לראות את מערכוניהם על בימות צוותא בפסטיבל התשיעי לתיאטרון קצר למדו ודאי שכמו מילה השקולה בסלע ושתיקה השקולה בזהב כך גם דינו של מחזה קצר.
ארוך מדי
האירוע השנתי של צוותא הגיע לשלב שבו נדמה כי המחזאים שיצירותיהם נבחרו לשיבוץ בשלושה מקצרונים עדיין לא הפנימו את רעיון התמצות האולטימטיבי המונח בבסיס המפעל הזה, שבמשך ארבעה ימים מקבץ אליו שוחרי תיאטרון נלהבים. אולי משום שעקרונות המחזאות המלאה נהירים להם, אולי משום שכישרונם עדיין לא התגבש דיו כדי להגיד את מה שיש להם במשפטים ספורים שכל המוסיף עליהם רק גורע מכוחם.
כל המחזות שהוצגו השנה, כולל הטובים בהם, היו ארוכים יתר על המידה הדרושה לתכניהם, ובכמה מקרים ההפקות הנלהבות רק הדגישו את העובדה הזאת, וחשפו תפרים גסים או אילוצי-כתיבה. כאילו המחזאים חששו שלא יבינו אותם או לא יקלטו את העוקץ של רעיונותיהם. ואם אלה היו הנבחרים הטובים והראויים מכל המחזות שהוגשו, אולי כדאי ששלום שמואלוב מנהלו האמנותי של המפעל הזה, עוזרו יוני אתיאל ומנהל צוותא משה טנא יעשו סיעור מוחות מחודש, ויבחנו את האפשרות שמחזאים שייבחרו בעתיד יכונסו לסדנה מקדימה שבה ייבחנו יצירותיהם וייערכו לפני שהן יוצאות אל הקהל.
הזדמנות
הבעיה היא כמובן לא בזמן הנמדד בשעון אלא הזמן הנמדד בערכים של דרמה לסוגיה, מהטרגדיה ועד הפארסה. כך למשל היה אפשר להבין כי המחזה "הזדמנות" מאת גילת סגל איננו אלא תמונת אקספוזיציה שאין בה כשלעצמה שום התרחשות דרמטית של ממש, ובודאי לא כזאת שמערערת סטטוס קוו במערכת יחסים בין אם לשתי בנותיה, כפי שנטען בתכנייה. אמנם אילן תורן ביים את התמונה ביעילות וזכה למשחק טוב של גאולה נוני כאם להוטה לפגוש את אהובה מהעבר הרחוק ושל רינת מטטוב ומיטל עמר כבנותיה, אך בסופו של דבר לא קרה שם דבר. כרמל ליפשיץ כתבה-ערכה את המוזיקה ואביב איבגי הכין כוריאוגרפיה קטנה.
ריאיון עבודה
"ריאיון עבודה" של תמר אוהב-ציון, המוגדר כקומדיה בטיפול – כאילו כהברקה לשונית ביחס לתוכן המחזה העוסק בריאיון שמקיימת פסיכולוגית המחפשת מזכירה מתאימה - הוא מערכון משעשע שנמתח מעט מעבר למידתו הטבעית. העובדה שהוא היה מצחיק, לעתים עד דמעות, נרשמת בעיקר לזכות הבימוי המעולה של אורי הוכמן, בדרך כלל שחקן בעצמו, ומשחקן המבריק של יעל לבנטל בתפקיד המועמדת שכנראה מבינה מהרגע הראשון שכאן לא תימצא פרנסתה, ושל אודליה מטלון-מורה שכשבוע לפני הבכורה קפצה לתפקיד הפסיכי של הפסיכולוגית והטעינה אותו בחיות המיוחדת של כשרונה.
רן בנגו כתב מוזיקה אפקטיבית ואביב איבגי יצר תמונת-תנועה משעשעת מאוד. המחזה זכה במענק היצירה בסכום עשרת אלפים שקל מטעם קרן אמריקה-ישראל.
אגדה בחייו
את שני אלה השלים במקצרון 1 המחזה של עדו זכריה "אגדה בחייו" המוגדר כסאטירה מדרגה אחרת. גם כאן סייע למחזאי הבימוי של רותם קינן ומשחקם של השחקנים המסורים, ובעיקר של לביא זיטנר, כמנחה בידורון טלוויזיוני ונעה לזר, כאם המייצגת בגאווה את הציונות הפלקטית ומלווה בחריזה את בעלה האינפנטילי העולה במדרגות הקצונה, ככל שבנם מתבגר להיות סופר והומו וחלל צה"ל. הנושאים האלה – שכול, מיליטריזם וציונות באים לכלל ביטוי מוחצן באמצעות משדר טלוויזיה ששמו "נולד לשכול" עם מנחה-שד שנועד להדר, כראוי לסאטירה שמחפשת בפינה גם את תרבות הטלוויזיה המסחרית (לא שיש סיבה להתעלם מחלקם של הערוצים הציבוריים בתרבות הזאת). אבל התבנית הסאטירית מחייבת דיוק וככל שמרבים לתפוס ברשתה כך גם גורעים מכוחה הנוגס באמת והיא הופכת לשעשוע בלבד. וזה בסופו של דבר מה שקרה כאן. אולי לא ארוך, אבל גם לעומס יש משקל עודף כשמדברים על מחזה קצר.
נדב ויקינסרי כתב-ערך את המוזיקה, יעקב תמרי עיצב את התנועה, יואב יפת קריין ופיטר רוט ביצע את ההקלטות.
לשלושת המחזות האלה, שהועלו באולם צוותא 1, עיצבה את התפאורה והתלבושות דלית ענבר ושקד וקס עיצב את התאורה.
צימר
מקצרון 2, שהועלה באולם הקטן ביותר, צוותא 2, נפתח עם "צימר" מאת אסתי ג. חיים על פי הרומן שלה "מחר יקרה לנו משהו טוב". רועי הורוביץ ביים הצגה היסטרית לחלוטין על אם היסטרית (אודליה סגל) הכולאת את בנה בן החמש עשרה (ליאור רוכמן) בצימר הגלילי שאליו נמלטו ממצוקות שונות (ממלחמה כלשהי ומהבעל-האב), אך בעיקר סוגרת עליו באימהות האולטימטיבית שיוצרת בדרך כלל אדיפוסים ושאר ירקות. בסופו של דבר, אורח לא קרוא (יעקב דניאל) מצליח לפרוץ את המצור הפנימי שהאם יוצרת בתוך הצימר ובדרכו המיוחדת (שלא נגלה את טיבה) מביא את המערכון אל סיומו המאוחר מאוד, שהמוזיקה של דניאל סלומון לא הועילה לו הפעם.
החייל המסור בהחלט
צעקות המחזה הראשון נתנו כנראה השראה גם לשלמה פלסנר, במאי המחזה הארוך הבא "החייל המסור בהחלט" מאת עלא חליחל, שבו שני חיילים (פיני טבגר ויונתן רוזן המצוין) ומפקדם (תומר בן דוד במשחק מרשים של הומו-ארוטיקה צבאית) ניצבים על משמרתם רעבים, מפחדים, מסורים ומתמסרים, וטורפים את עצמם, רוחם ובשרם גם יחד. המחזה עצמו מעניין, אך למרות שיש בו תזכורת (בוטה מדי) למחזות של חנוך לוין הוא עדיין בוסרי. גלית פלורנץ כתבה-ערכה את המוזיקה.
בייבי בום
המחזה החותם את מקצרון 2 "בייבי בום" מאת אורי ניצן מוגדר כדרמת אבסורד. הוא מתרחש בשתי תמונות שביניהן מתקיים מהפך דרמטי ביותר כאשר הבייבי-סיטר של התמונה הראשונה הופכת להיות האם, ואילו הרעיה האוהבת מהמערכה הראשונה נהיית הבייבי-סיטר. ואם הבנתי נכון, הבעל-המאהב עתיד למצוא בייבי-סיטר חדשה אם רק יכתבו למחזה תמונה שלישית. אני לא יודע איפה בדיוק שוכן האבסורד בדרמה הזאת (ולא אחשוף פרטים נוספים מהעלילה למצען מי שאולי יזכה לראות את המחזה בגלגול נוסף), אך כאן לפחות בבימויו של אורי אגוז כמעט ולא היו צעקות, ועל רקע המוזיקה של יובל מסנר גם קיבלנו משחק טוב של ליאת גליק ומרינה שוייף כשתי הנשים, ובמיוחד של ישי גולן המעצב בדקות ובעדינות מופלאה את הדרמה הלא-אבסורדית של הבעל.
דני מנדלסון עיצב את שלוש התפאורות המורכבות שהועלו על הבימה הקטנטנה, יהודית אהרון עיצבה תלבושות מצוינות ומרטין עדין עשה נפלאות בתאורה.
הסטודנט והאהובה
מקצרון 3 נפתח עם "הסטודנט והאהובה", עיבוד יפהפה של סיפור מאת אוסקר ווילד. זהו מחזה-בכורה של אהרון לוין, בנו של חנוך לוין ז"ל, ונראה כי התפוח לא נפל רחוק מהעץ, לפחות בכל מה שנוגע ליכולת לומר דברים בדיוק, בשפה בהירה מאוד שנוגעת בפיוט מבלי לאבד את היומיומי. לוין הוסיף דמויות-מסגרת של קבצנים רעבים לסיפור על הציפור שהקרבה עצמה למענו של סטודנט מאוהב שזקוק לוורד אדום כדי לכבוש את לבה של אהובתו.
יוליה פבזנר ביימה ברגישות רבה את המשחק של עינת ארונשטיין הנהדרת בתפקיד הציפור, של מוחמד בכרי המרשים בתפקיד הקבצן הזקן, ושל מאיר אשרף, דניאל צ`רניש, יונתן שר ונגה פוגל. איסר שולמן כתב-ערך מוזיקה עם ניחוח של "החיים בוורוד" המפורסם ודנה רוטנברג יצרה כוריאוגרפיה עדינה כיאה לציפור של ארונשטיין.
קופסת התכשיטים של לי הו
המחזה השני, "קופסת התכשיטים של לי הו" מאת גילי א. דנון, הרחיק עד אגדת עם מקוריאה כדי לספר לנו משהו על כאן ועכשיו בארץ המחסומים. המחזה כשלעצמו קצר אך ההצגה המסוגננת היפה שביים אייל נחמיאס הוסיפה לו נפח, בין השאר בעזרת קרבות במה יפי בהדרכתו של אורי בוסתן. רועי אסף ושמחה ברבירו היו מצוינים בתפקיד חייל ומפקדו הניצבים על משמר המחסום המונע תנועת אזרחים נוכח סכנה של התפרצות הר געש. מיכל ורשאי הייתה מצוינת ונוגעת ללב בתפקיד לי הו, המגיעה למחסום עם קופסת תכשיטים מסתורית שהיא מבקשת להעביר אל הכפר, וכאשר זהותה שלה נחשפת אין החייל הצעיר יכול למנוע את הגורל המצפה לה.
המוזיקה מאת מיטשל רוזן והשתתפות בן אילון בכלי הקשה על הבמה הוסיפו ממד יפה לדרמה הזאת, שזכתה בציון לשבח מטעם חבר שופטי הפסטיבל.
חדר ילדים
אחרון חביב, ואפילו מאוד וגם קצר, היה "חדר הילדים" מאת עדי חבין בבימויה המצוין של נעה קנולר, שמוגדר כקומדיה מסויטת ומספר על על מרד של שלושה צעצועים בחדר ילדים שמבינים כי עריצות בעלי הבית הגדולים חרצה את גורלם. תמי ברק הוסיפה לדיאלוג המר-מתוק מוזיקה מתאימה, דנה רוטנברג עיצבה גם כאן תנועה יפה, דורית לב ארי ורועי שפרלינג הקליטו את קולות ה"עריצים" (ילד ואמו) ובתפקיד הצעצועים הבריקו עמרי דורון המקסים כדובי ממורט, עידית נוידרפר המתוקה כבארבי ארוכת רגליים ודור צויגנבוים הנפלא כאדמירל א-לה שמאטע.
את התפאורות והתלבושות היפות למחזות המקצרון שהועלה על במת צוותא 3 עיצבה מיכל יעקבי ואת התאורה עיצב בעין מנוסה ומחייכת יחיאל אורגל.
לפרטים נוספים
04/12/2006
:תאריך יצירה
|