פסטיבלים - “אחרון המאהבים הלוהטים"

לצד שחקנים טובים שיש לתיאטרון באר שבע הוא זקוק גם למחזאות טובה ורלוונטית יותר מהנוחיות שמעניק המחזה המיושן של ניל סיימון.

להתחרמן בדירת האם

מבלי להיכנס לשאלה הרודפת אותי כמבקר מה אנחנו מחפשים במחזותיו של ניל סיימון מציקה לי התמיהה מה אנחנו מוצאים בהם לבד משעשוע נוח להפקה ולמשחק של שחקנים טובים. ואפילו אם ההצגה החדשה בתיאטרון באר שבע מעלה על הבמה שלוש שחקניות מצוינות ושחקן-כוכב אחד התמיהה מתחזקת יותר כאשר מדובר במחזה מיושן ברעיון המרכזי שלו ובדרך הטיפול בו, חרף התרגום העברי העכשווי הטוב של ירון פריד. ונראה שלא בכדי הוא לא הוצג בארץ לפני כן.

המחזה המספר על גבר בן 47, בגילומו של נתן דטנר. אחרי 31 שנים בחברת מי שהייתה בת זוגו מימי בית הספר, בא לו להתחרמן קצת מהצד, או ליתר דיוק בדירתה של אמו בשעות אחר הצהריים כשהיא מצויה אי שם בעיסוקי ההתנדבות שלה. לרגעים נדמה לי שמה שחירמן את הגבר זה בעיקר האפשרות לעשות משהו בדירה הזאת, שהשכנים יכולים לשמוע כל מה שמתרחש בה, וכל שינוי במצבה עלול להסגיר אותו לאמו הקפדנית.

שלוש נשים

בתמונה הראשונה הוא מזמן לדירה אישה נשואה שאוהבת מאוד להתרענן מבעלה בחברת גברים מזדמנים. אלא שהיא לא מצליחה להכניס אותו לספה המתקפלת בסלון (אין שם חדר שינה). אודיה קורן שיחקה אותה בקפידה אלגנטית, אך באיזשהו מקום גם היא לא יכלה לעשות את מה שסיימון לא הצליח לעשות – להפוך את האישה לחתולת מין. משום כך, אי אפשר לומר שהגבר שלנו החמיץ משהו.

בתמונה השנייה הוא כבר איננו לבוש בחליפה הכחולה אלא בחליפת תכלת צעירה. הבנתי: הוא הפנים את הכישלון עם הראשונה. ואמנם האורחת שלו הפעם היא זמרת היפית (טוב, המחזה נכתב אי אז במאה שעברה) שחוויותיה הביזאריות לא מצליחות לגרות אותו, ורק הגראס שהיא שולפת מגלה לו עולם הזיות בהילוך איטי. הילה סורז`ון-פישר נהנתה מכל רגע בתפקיד הזה, שלא הוליך לשום מקום.

האישה השלישית היא אולי הדמות המשמעותית היחידה שסיימון יצר במחזה הזה. אישה נשואה שהיא ובעלה כבר לא עושים את זה שמונה חודשים! הם ידידים של הגבר שלנו ואשתו. למה היא באה לדירת החירמונים? כדי להטיף מוסר לעצמה ולו ולעולם כולו. אדוה עדני מגלמת את התפקיד הזה כמו חיילת בצבא הישע או כמו רובוט מוסרני אמריקני טיפוסי.

אבל בתמונה הזאת יש משהו שמצליח לעורר את הגבר (ואת המחזה) משלוותו, ובלבושו האמריקני הטיפוסי (אם כי לא במכנסי ברמודה ובלי חולצה פרחונית) הוא יוצא למתקפת נגד. כאילו למד משהו מניסיון חייו, ובעיקר משלושת המפגשים שלו. זאת גם התמונה שבה נתן דטנר שב ומדגים את מלוא כוחו כשחקן קומי בעל חוש תזמון מושלם, ואף יותר מזה את יכולתו המוכחת זה מכבר לעצב דמות אנושית, שיש לה עצבים רגישים, ואפילו קצת יותר משכל ממוצע.

לזלי לוטון ביים בדייקנות, אך המחזה לא איפשר לו להפגין וירטואוזיות בימתית שהוא מומחה לה. בנו פרידל עיצב תפאורה נאותה ויחיאל אורגל הוסיף קצת צבע בתאורה שעיצב.

לפרטים נוספים