העלאתו המחודשת של המחזה של שולמית לפיד בתיאטרון חיפה אולי איננה משרתת עוד את האקטואליה שבהשראתה נכתבה של פיטורים וסגירת מפעלים אבל עדיין פועם בה המנוע האנושי המרגש.
מפעל יחיד כמקור חיים
שולמית לפיד כתבה את המחזה שלה בתחילת העשור הקודם, כאשר בזיכרונה עדיין חי המאבק הגדול סביב סגירת אתא, ויו"ר הוועד שם, פיני גרוב, היה הכוכב הגדול של שידורי הטלוויזיה הישראלית היחידה והרדיו. אתא (ראשי תיבות של אופנה תוצרת הארץ) נסגר ב-1985.
לפיד בחרה להרחיק את עלילת המחזה שלה מהקריות אל עיירת פיתוח בדרום שתושביה חיים ומתקיימים על תעסוקה במפעל הגדול שסביבו מתנהלים חייהם, ואין להם כל סיכוי לפרנסה אלטרנטיבית כאשר קשיים שונים (התייעלות, צמצום ניכר במכירות ועוד) יוצרים רשימות מפוטרים גדולה. מי שלא עבר את החוויה הזאת יתקשה להאמין מה המחיר שגובה העניין הזה מהעובדים התלויים במקום עבודתם. הציפייה למכתב הפיטורים, המאבק נגד הפיטורים, השיבה הביתה עם הבשורה המרה. קל וחומר כאשר יש במפעל יותר מבן משפחה אחד, וכאשר אבי המשפחה הוא גם ממקימי המפעל.
דרמות רבות נכתבו על הנושא הקשה הזה, ובתיאטרון חיפה לפני ארבע שנים הועלה המחזה "תופרות" מאת אלישבע גרינבאום ז"ל ובקאמרי השנה הועלה "גיבור מעמד הפועלים" מאת יהושע סובול יבל"א. והנה שב ויוצא מהארכיון המחזה של שולמית לפיד שהועלה על בימת הקאמרי ב-1992, כאשר האקטואליה של סגירת מפעלים המשיכה להכות בתודעה הציבורית, ובאלפי משפחות עובדים.
מפולת מבפנים ובמחוץ
בחירתה של לפיד הייתה לכתוב על אחת המשפחות האלה, משפחת שמטוב, להציץ אל המתרחש בתוכה ולתאר באמצעותה את המפולת ורעידת האדמה המתחוללת בסביבתה ובתוכה. כמו ב"רכוש נטוש" שלה גם כאן לפיד לא הסתפקה בעלילה אחת והציבה כנגד עניין הפיטורים על כל הכרוך בו נושא טעון אחר, לא פחות קשה – גסיסתה של מרים, הרעייה והאם החולה בסרטן. כאומרת שיש הקבלה או התאמה בין שני המשברים הפוקדים את משפחת שמטוב. מבחינה זו "מפעל חייו" של אבי המשפחה הוא לא רק אותו מפעל תעשייתי אלא גם המשפחה שלו.
הבעיה היא שבתוך שתי העלילות האלה הכניסה לפיד עלילות משנה שלא זוכות לטיפול דרמטי הרמטי אך מסבכות את הסיפור. כך למשל הבן, משה, הוא יו"ר ועד העובדים, ועל כן מתעוררת השאלה מה חלקו בקביעת רשימת המפוטרים או במאבק נגד הפיטורים. אבל אם זה לא מספיק נראה כי משה מכה את אשתו, שהיא בתו של בעל המפעל. אלא שנושא מהותי זה נעלם מסדר יומה של המחזאית ואתו גם האישה, עד כדי כך שאפילו איננה מגיעה לדרוש בשלום החותנת הגוססת, ואפילו אין התייחסות של משפט אחד לקיומה בחציו השני של המחזה.
דוגמה אחרת היא הופעתו של הבן האמצעי, עמנואל, שהוא קצין בחיל חימוש, ונראה כי יש ניכור מסוים בינו לבין המשפחה, גלוי או סמוי. בכל מקרה הוא מופיע ונעלם שב ומופיע, ואין לו שום תרומה לשום עניין בעלילת המחזה, למעט אחד: הוא האיש שמגלה כי האב שלכאורה חושש מפיטורים כבר פוטר לפני כמה חודשים, השביע את בני המשפחה לא לדבר על כך כדי לא לצער את רעייתו החולה, והוא עובד כפועל ניקיון בבאר שבע.
והנה עוד תהייה, והפעם ביחס לדמותה של הבת, אורית. היא אמורה להינשא לבנו של ידיד המשפחה, הרצל עוזיאל, המאוהב בגלוי במרים שמטוב ומנעים לה את זמנה בנגינת שירי ילדות מבולגריה. אלא שגם הארוס מפוטר, והנישואין נדחים, עולים על שרטון, ואורית יוצאת למכון וינגייט ללמוד להיות מורה להתעמלות. היא מייצגת את הצורך לפתוח נתיבי חיים אלטרנטיביים, ואפילו יש לה מה לומר בעניין השקר של אביה. אבל האם היא עצמה לא הייתה שותפה לו? ואם לא, האם עד כדי כך הייתה מנותקת מכדי לדעת שהוא כבר לא עובד במפעל?
הייתי יכול להמשיך ולמנות את המהמורות שלפיד כרתה לעצמה בהעמסת היתר של נושאים ותת נושאים, שפותחו או הוזנחו, ואשר בסופו של דבר גורעים מהאפקטיביות הכללית של המחזה שלה, גם כאשר היא מצליחה לעצב יפה את דמויות האב, האם והבן הבכור, ובמידה מסוימת גם זו של הבת. זאת הסיבה שיש למחזה כוח שכנוע אנושי מאוד.
עוצמה רגשית אותנטית
את ההצגה ביים עמית גזית, ואפשר לומר כי החלטתו להציב את דמותה של מרים במרכז שסביבו מתרחשים כל שאר העניינים הדגישה עד מאוד את הרעיון שהיא והמשפחה הם מפעל חייו האמיתי של האב. משום כך ועל שום משחקם המרגש של לבנה פינקלשטיין ושל מתי סרי, ועמם נמרוד ברגמן בתפקיד הבן משה, וחן אשרוב בתפקיד הבת, יש עוצמה רגשית ואנושית אותנטית מאוד בהצגה. ארבעתם מצליחים להפיק מתפקידיהם רגעים מרגשים ומסעירים.
אלברט כהן משחק במלוא הרגש את תפקידו במערכה הראשונה, ואין זו אשמתו שבמערכה השנייה החליטה לפיד שהוא גם צריך לייצג את הפוליטיקה המפלגתית הישראלית, והוא מרגש מאוד גם בפרידתו ממרים. קובי לבנה בתפקיד הבן האמצעי וענת זמשטייגמן בתפקיד הכלה ג`נט עושים כמיטב כשרונם בשני התפקידים הדלילים שהם מגלמים.
חבל רק שהבעיות האקוסטיות של האולם הגדול של תיאטרון חיפה מאלצות את השחקנים להגביר את עוצמת קולם, לעתים קרובות יתר על המידה.
בהצגה של תיאטרון חיפה יש תוספת משמעותית חשובה למה שנאמר במחזה בדמות התפאורה המצוינת שבנתה מיקי בן כנען, כמעט כפסל סביבתי. בתכנייה היא מתארת את כוונתה ליצור חיבור משמעותי בין המפעל לבין סביבת המגורים של המשפחה. התוצאה מרשימה מאוד, מעין גוש מתכת מגולוונת חלודה, המטיל את צלו על החצר, המרפסת וחדר המגורים – שבהם מתרחשות התמונות השונות. אורי מורג עיצב תאורה המדגישה היטב את כוונותיה של בן כנען, ומאירה בהתאמה את שלוש "זירות הפעילות".
אורי וידיסלבסקי הוסיף בת-קול מוזיקלית טובה, לצד שירי עם בולגריים שמושמעים בפי השחקנים, ובעיקר בפיו של אלברט כהן עם האקורדיון, המגלם את תפקיד הידיד הרצל עוזיאל.
בסופו של דבר יש לתיאטרון חיפה עכשיו הצגה המזכירה שנים רבות של אמירה חברתית חשובה. זו אולי גם הדרך הנכונה לשוב אל לב הצופים בעיר ה"אדומה".
לפרטים נוספים
10/12/2006
:תאריך יצירה
|