מעלתה הברורה של ההפקה הרוסית היא בעליונות המובהקת של שוסטקוביץ ורעיונותיו על אלה של הבמאי הרוסי.
פרשנות בימתית שטוחה
לאחר רדת המסך במשכן לאמנויות הבמה על אחד מקטעי המוזיקה הנפלאים ביותר באופרה "ליידי מקבת ממצנסק" של דמיטרי שוסטקוביץ` תהיתי מה מקור ההחלטה של הבמאי דמיטרי ברטמן לתת ליצירה פרשנות בימתית שטוחה, לכאורה סנסציונית, כאילו אינו סומך על הטקסט והמוזיקה שיעבירו את המסרים הגלויים או הנרמזים בה.
כהרגלי פניתי אל הכתוב בתכנייה ושם גיליתי את המפתח בדברים שאמר ברטמן לקראת הופעת הלהקה שלו, "אופרה הליקון" המוסקבאית בישראל. וכך הוא אומר, בין השאר: "הקהל הולך לתיאטרון כפי שהוא רגיל ללכת לסופרמרקט לקניות". פשוט, ברור ואולי אפילו מדויק. אני חולק עליו, כמובן, אבל אינני יכול להוכיח את אמונתי שלפחות בתחום האופרה הקהל עדיין מחפש חווייה אמנותית ולא קופסאות שימורים או מבצעי-הנחה מזדמנים, ובוודאי שאיננו מעוניין שיאכילו אותו בכפיות פלסטיק בדוגמיות של מצרכים חדשים.
לעומת זאת, מקטעי היומן של שוסטקוביץ` המובאים אף הם בתכנייה, ניתן ללמוד הרבה יותר על היצירה הנהדרת שכתב כשהיה בן 24 בלבד, זכתה לפופולריות עצומה במשך שנתיים עד שנגנזה בתחילת 1936 לשנים רבות מאוד בצו של יוסף סטלין, והפכה לסמל של המוזיקה הפורמליסטית ההפוכה לתפיסת הריאליזם הסוציאליסטי, שרדה באכזריות בתרבות הסובייטית.
עלילת האופרה מתבססת על סיפור של ניקולאי לסקוב והיא מתארת בעוצמה את אחת התקופות הקודרות ביותר ברוסיה שלפני המהפכה. שוסטקוביץ` שכתב את הליברית יחד עם אלכסנדר פרייס הוסיף לה תמונה סאטירית מאוד על המשטרה הרוסית המושחתת, וגרע רצח אחד מהשלושה המתוארים בסיפור המקורי.
מבחינתו של המלחין זהו סיפורה של קתרינה איסמאילובה, אישה מוכשרת וחכמה הנהרסת על ידי סביבתה. בעלה אימפוטנט ואביו האכזר כולאים אותה למעשה. היא משתחררת מאחיזתם בעזרת כוח האהבה והתשוקה למשרת החדש, סרגיי, רוצחת את חמיה ברעל עכברים, ואחר כך את בעלה ובמהלך חגיגת הנישואין עם סרגיי מתגלה גופת הבעל במרתף, והשניים נשלחים לסיביר. בדרך לשם היא מגלה שסרגיי מנהל רומן עם נערה אחרת. ובהתקף קנאה קתרינה מטביעה את יריבתה בנהר וואחר כך גם את עצמה.
כלא בימתי מתכתי
זמרת הסופרן הגדולה גלינה וישנייבסקאיה, המציינת השנה את יום הולדתה ה-80, כותבת בספרה האוטוביוגרפי "גאלינה – סיפור רוסי" על "ליידי מקבת ממצנסק" כי "הכל באופרה פתוח – קשת התשוקות האדירה וההומור המבריק." דמיטרי ברטמן, לעומת זאת, כלא את היצירה מלאת החיים בכלא בימתי מתכתי, של צינורות, רשתות וכלובים, העביר אותה לתקופה מודרנית כלשהי חסרת הגדרה, ובבימוי מוחצן מאוד צעק למעשה את כל מה ששוסטקוביץ` ניסה לתאר כמהלכים פסיכולוגיים פנימיים.
פה ושם כמו בתמונת המשטרה, או בתמונת ההלקאה של סרגיי, הוא אמנם הצליח ליצור תמונה בימתית יפה, אבל לעומת זאת הוא גימד עד מאוד את רשעותו, טירנותו ואפילו חרמנותו של בוריס איסמאילוב, אבי הבעל. גם דמותו של סרגיי הפכה פסיבית למדי, ואילו קתרינה איסמאילובה הפכה למין פאם-פאטאל נימפומנית. בתמונת הסיום הנפלאה החליט ברטמן לכסות באקשן לא מוסבר את הייאוש והפסיביות של שיירת האסירים הגדולה העושה דרכה לסיביר, והרס את האפקטיביות המדהימה של שירת המקהלה החרישית.
אבל בסופו של דבר המוזיקה של שוסטקוביץ` מצליחה לעשות להפקה את מה שהבמאי לא השכיל לעשות, וזאת בזכות התזמורת, זמרי המקהלה והסולנים שמתפקדים כצוות מיומן מאוד תחת שרביטו הבוטח של ולדימיר פונקין. המקצבים הפראיים, הרגעים הליריים, האסוציאציות והציטוטים (בין השאר מ"ווצק" של ברג, או מ"טריסטן ואיזולדה" של וגנר) קיבלו את ההטעמות הנכונות, ואפילו קטעי המוזיקה הארוכים ללא זמרה סחפו את העלילה עמם אל סופה הטרגי.
והערה קטנה ביחס למארחים ועורכי התכנייה. ל"בוריס גודונוב" וכך גם ל"ליידי מקבת ממצנסק" יש שתיים, או אפילו שלוש גרסות. בשני המקרים התכנייה איננה מציינת איזו גרסה עולה כאן על ידי אופרה הליקון. זה חמור במיוחד ביחס לאופרה של מוסורגסקי, אך גם אם ברור שמבצעים את הגרסה המקורית (שנגנזה בשעתו) של "ליידי מקבת ממצנסק" – עדיין ראוי היה לציין זאת.
לפרטים נוספים
13/12/2006
:תאריך יצירה
|