פסטיבלים - "אהבות קטנות, טירופים קטנים"

שיתוף פעולה מבורך בין בית ספר למשחק לבית ספר לכתיבת דרמה הופך ארבעה סיפורים עבריים יפים להצגה עם חוכמה ויופי בוגרים ומבטיחים.

מערכונים של כאב

הבמאית דליה שימקו בחרה להעלות הצגה על פי סיפורים קצרים שהסופר יצחק אורפז-אוורבוך כתב על זוגיות, וחיבר בהם בין הכאב לגיחוך, שאיפה גדולה לאושר ואפילו גבריות פגועה ושיעבוד נמשך לגוף האישה. במוצהר היא פעלה תחת השפעתו של במאי הקולנוע רוברט אלטמן וסרטו "תמונות קצרות" על פי סיפורי ריימונד קארבר, ושלא במוצהר אולי גם תחת הרושם של העיבוד הנפלא שהעלתה כאן נולה צ`לטון ב"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה".

התוצאה היא כמעט-מחזה או קולאז`-מערכונים של כאב אנושי, ניכור ופיוס תל-אביביים פרי שיתוף פעולה מבורך בין בית הספר לאמנויות הבמה של מכללת סמינר הקיבוצים לבית הספר לכתיבת דרמה, ותחת הדרכתה של הדרמטורגית יוספה בן-שושן בסדנה שנמשכה שנה שלמה. ארבעה סיפורים נבחרו - "סיפור רגיל" בעיבוד של תהילה אמתי, "אי הבנה" בעיבוד של שלומית ארנון, "חוויה מיסטית" בעיבוד של איילת מישקובסקי ו"הצעת נישואין" בעיבוד של שגית סול.

בשלב האחרון עברו ארבעת העיבודים למהלך החיבור הדרמטורגי ביניהם. הם פורקו ממסגרותיהם העצמאיים והורכבו מחדש למבנה דרמטי שיש בו מהנפרד ומהמחובר, ממש כמו אותה זוגיות כללית שהם מתארים, ואותה זוגיות פרטית שבכל סיפור. וזה עובד היטב, ויוצר תמונה שיש בה מתח במינון מדויק מאוד שאותו השכילה שימקו לביים ביד בטוחה, כשהיא מפיקה מצוות השחקנים הצעירים, תלמידי שנה ג` שרשרת דמויות אנושית ונוגעת ללב, כשם שהיא מצחיקה ומשעשעת.

כשהמשחק הופך לחישוף

כבמאית שימקו הצליחה לעצב עם כל אחד מאחד עשר השחקנים והשחקניות דמות בימתית מלאה שנבנית בהדרגה, עד שמתקבלת אותה חוויה ייחודית שבה השחקן או השחקנית נטמעים בתוכה. אותו רגע מופלא שבו התיאטרון הופך לאמת, שהמשחק הופך לחישוף, והדמיון למציאות. רק לכמה רגעים, נכון, אבל כאלה שייזכרו.

איציק גולן, משה אשכנזי, עדי אייזנמן, הדס לקט, מאיה הר-ציון, דקלה הראש, אופיר דואן, דנה קיילה, עמיר פרייליך, מיכאל פרוסק ודורין גלעדי (או דנה קבסה המשחקת לסירוגין) ראויים לכל המחמאות – כל אחד ואחת - כיחידים, כזוגות וכצוות.

אביה בש-סוקול עיצבה תחת עינה של החונכת דיתי אופק תפאורה יפה, שהזכירה לי את הפיסול הסביבתי של דני קרוון. אמנם בשחור, ואמנם רק בשטח בימתי קטן, אבל עם אותו רעיון של נתיב חוצץ הפועל בה בעת כמחבר בין מדרגי הבמה המופשטים שעליהם היה איבזור ריאליסטי של חדרים שונים, כולל חדר בבית חולים. יעקב סליב עיצב תאורה מצוינת שהאירה כל סיפור וכל קטע בו בגוון הנכון, וערן עצמון עיצב תלבושות טובות ומגוונות בהדרכת החונכת שלו, גילה להט. מרינה בלטוב נתנה את המגע שלה בעיצוב עדין של תנועה.

"אהבות קטנות, טירופים קטנים" היא הצגת תיאטרון אמיתית מאוד, וכרגיל בהצגות בתי הספר למשחק היא מועלית לפרק זמן קצוב וקצר. לא כדאי להחמיץ.

לפרטים נוספים