המפגש הרביעי של התיאטרון הישראלי עם מחזהו של סמואל בקט מביא עמו שתי שאלות גדולות - על משמעות ועל דרך. הבמאי הוותיק דודי מעיין, בעבודתו הראשונה בתיאטרון רפרטוארי, מנסה לתת תשובות גדולות. זה תפקידו במשחק הזה ששמו תיאטרון, אפילו אם בין הדרך למשמעות שזורה מהמורות.
ובמקרה הזה, אני חייב לציין כי הדרך שנגזר עלי לעבור, מתל-אביב לחיפה, נמשכה קצת יותר משעתיים וחצי. תאונת דרכים בג`יסר א-זרקא, בין קיסריה לזכרון יעקב, עצרה את התנועה לפרק זמן ארוך, ואני והנוסעים התחלנו לאבד כל תקווה שנראה את ההצגה. אבל הנהלת התיאטרון החליטה לכבד את התקועים בפקק הנצחי – מבקרי תיאטרון ואורחים אחרים – ועיכבה את תחילת ההצגה בחמישים דקות.
אם הייתי חיפאי והייתי נאלץ להמתין בחוץ אינני בטוח שהייתי נכנס להצגה במצב רוח טוב יותר מזה שהגעתי אתו - מתנשף, לחוץ ואפילו רעב. ואם לזה התכוונו בתיאטרון חיפה כשהוסיפו את הביטוי "reality theatre" על עמוד השער של התכנייה, והבטיחו בה "חוויה אינטראקטיבית", או אז אפשר לומר שהם הצליחו בגדול.
אבל לא, כמובן שלא. לא לכך הם כיוונו, אלא לדרך שבה בחר הבמאי להציג את המחזה הנפלא של בקט שעניינו החידלון, ובלשון ימינו אכן אפשר לתת לו את הציון הדו משמעי "סוף הדרך", או אפילו רק "סוף". אך לפני שאתייחס לדרכו של מעיין יש צורך להבהיר כמה עניינים הנוגעים למחזה.
מחזה סוף הדרך
"סוףמשחק" מפגיש אותנו עם ארבע נפשות הכלואות בתוך חדר, מרתף או מקלט, שיש בו שני חלונות המשקיפים לשני כיוונים הפוכים, ומחוץ לבמה יש מטבח. הדמות המרכזית בקבוצה הוא עיוור ונכה היושב כל העת בכורסה, הניצבת במרכז, וממנה הוא מנצח על השלב האחרון של משחק החיים שלו ושל שותפיו ל"כלא" האנושי והפיזי שבו הם נתונים. זהו שלב הילוכי הסרק המוכר ממשחק השחמט, כאשר התוצאה למעשה כבר נקבעה, אך השחקנים ממשיכים לעשות עוד כמה מהלכים לפני הכניעה או הניצחון, בהתאם לעמדה ונקודת ההשקפה שלהם.
שמו של האיש "האם" – שם שמרמז לפחות לשני כיוונים מעניינים בניסיון לפענח את דמותו. הכיוון האחד הוא בפירוש המקובל למושג "האם" (Ham) – שחקן שמשחק בהגזמה, גדול מהחיים. אבל HAM הוא גם מחצית שמו של המלט השייקספירי, כפי שמזכיר לנו המונולוג הראשון של האם נוסח בקט, ובעוד כמה מקומות. ואם תתעקשו, אז כן, "האם" זה גם שוק החזיר.
בן זוגו של האם, אולי בנו אולי רק משרתו, הוא קלוב. ו- clove באנגלית הוא צורת העבר של הפועל cleave שמשמעותו להיצמד חזק והדוק או בנאמנות וללא פשרות. זה גם שם של צורת קשירה של מוטות. המשמעות הזאת לדמותו של קלוב במחזה ברורה לחלוטין והיא מודגשת ביותר באמצעות הרצון והניסיון לנתק סוף-סוף את הקשר, את הקשירה.
שני המשתתפים האחרים במשחק המצוי בשלבי הסיום לקראת הסוף הידוע (כפי שרומז שם המחזה השאול מעולם השחמט) הם הוריו של האם, השוכנים גדומי רגליים בתוך פחי אשפה, ונופחים בהם את נשמתם. שמו של האב נאג, שבאנגלית משמעותו סוס זקן ועלוב, וגם נודניק שמתלונן כל הזמן. וכמה של האם הוא נל – שבאנגלית מתארת איש או אישה דאגנית או ביישנית.
ואם הקשר המשפחתי בין האם לשני הזקנים ברור לחלוטין, עדיין מתקיימת לכל אורך המחזה התהייה על טיב הקשר בין האם לקלוב. האם הם אב ובנו כפי שנרמז במחזה כמה פעמים (בהפקה הישראלית הראשונה שיחק את קלוב נער בן שתים עשרה!) ששרדו עם הוריהם את השואה האטומית, והם אמורים להיות אחרוני המין האנושי? ואולי הם פרוספרו ואריאל או קליבן ששרדו את "הסערה" של שייקספיר כפי שהמחזה מרמז באמצעות כמעט-ציטוטים הבאים מפיו של האם?
סדרת התעללויות הדדיות
בקט עצמו אמר (וכדבריו זה ממש לא מחייב אותנו) שהאם וקלוב הם "דידי וגוגו מ"מחכים לגודו" בסוף חייהם", ובלגלוג עצמי העלה אפשרות שהם הוא עצמו ואשתו סוזן.
את עלילת המחזה קשה לתאר בצורה ליניארית, גם אם יש לו התחלה וסוף. על פניו מדובר בסדרת התעללויות הדדיות בין האם וקלוב, ובין האם לאביו. ההתעללויות לובשות צורה טקסית-פולחנית כמעט, לרמז כי מדובר במעשים שחוזרים על עצמם. התכלית של המהלכים האלה היא להגיע אל החידלון. לא מחכים כאן לגאולה אלא אם כן יש כזאת בסוף המוחלט.
מבחינות רבות לפנינו מחזה המנהל דיאלוג או רב-שיח עם התיאטרון ההיסטורי, היווני, השקספירי, ועם תיאטרון האבסורד של אמצע המאה העשרים. את "גודו" שלו מאזכר בקט בעיקר באמצעות הדיאלוג והפעולות החוזרות על עצמן ובעצם התלות ההדדית בין האם וקלוב. ואפילו באמצעות ילד, שקלוב רואה באופק, שאולי מביא עמו בשורה ואופטימיות, ואשר על כן האם רוצה לחסלו.
בנוסף מהדהד בו גם מחזה האבסורד "הכיסאות" מאת יונסקו שקדם ל"סוףמשחק" בחמש שנים, בין השאר באמצעות ההתבוננות החוצה אל האוקינוס מבעד לחלונות המגדלור שבו מתרחשת עלילתו, או אם באמצעות העובדה שקלוב מגלה כי המגדלור כבר שקע כליל באוקינוס. ואם נרצה יש בכך יותר מרמז ונסיבה לייאוש המחלחל ב"סוףמשחק".
הקצנת התיאטרליות
זאת הנקודה שבה מופנה המבט אל ההצגה של תיאטרון חיפה. הצגה שכל כולה מסע תיאטרלי מוחצן מאוד, מודגש בכל פרט. מאחר שהמחזה, כאמור, טבוע כולו בחותם התיאטרוני, ברור כי החלטתו של דודי מעיין להקצין את התיאטרליות נובעת מתוכו, והיא מצטרפת לסדרת ההצגות שהועלו אצלנו בשנתיים שעברו, שעוסקות במהות התיאטרון או במצבו הקיומי הרעוע אצלנו.
ההקצנה של מעיין מתחילה בקו מאפיין של הצגות-עבר שביים בעכו או במעלות – העברת הקהל בנתיב שאמור להכין אותם למנה העיקרית. כאן הכוונה היא להכניס את הקהל לאולם דרך חדרי ההלבשה של השחקנים בשלבים שהם מתכוננים לתפקידיהם, מתאפרים, מתלבשים, מתרגשים. אולי אפילו משוחחים עמם, עוזרים להם ואחר כך גם יחזו בהשלמת התקנת הבמה להצגה, עד שהשחקנים יתפסו את מקומותיהם, כולל השניים המוסתרים בפחי האשפה (ובכך לפחות ויתר הבמאי על יסוד ההפתעה שבהופעתם הראשונה) ואז פועל הבמה יסגור את המסך, יבקש לכבות את הסלולריים, ויפתח את המסך.
עיצוב הבמה בראש הפירמידה
בנאמנות מוחלטת לקו האמנותי המוכר שלו, מעיין מעמיד את עיצוב הבמה והאולם בראש הפירמידה של תפיסתו. אין רע בכך אם התפאורה אומרת משהו ביחס למחזה. אבל במקרה שלפנינו התפאורה של מושיק יוסיפוב, מחסן תיאטרון נטוש עשיר באבזרים, כולל דגל ישראל, יחד עם התלבושות מהצגות עבר, שעיצבה דליה פן, התאורה העשירה של שולי זיו והמוזיקה של שופן משרתים יותר את רעיון האינטראקטיביות או תפיסת ה"חוצבמה", והרבה פחות את המחזה.
כך, למשל, אנחנו רואים בצד הבמה פינה המשמשת כמטבח, ומכאן שאנו רואים כל הזמן את קלוב, ונעלמו כלא היו הרגעים שהאם נותר לבדו, וכל הרגעים שקלוב רחוק מעיניו העיוורות של האם ומעינינו הפקוחות לרווחה. ומשום כך, כשהוא נשאל מה עשה שם, והוא מספר כי הביט בקיר והתבונן בעורו שלו, או כשהוא מדווח על מלחמתו בעכבר, אנחנו יודעים שלא כן.
זאת ועוד, התפאורה מתחברת אל האולם שבו יושב הקהל. מושבים רבים מכוסים בסדינים מאובקים, ומתקבלת תחושה שאותו מחסן אינו אלא הבמה עצמה. התוצאה היא שבחדר הסגור מצויים לא ארבע נפשות, אחרונות לזן נכחד, אלא כמה עשרות או יותר.
זאת אמירה בוטה מאוד של הבמאי, כפייתית, שאומרת לקהל כאן ועכשיו אתם כולכם האם, קלוב, נאג ונל, כולכם בסכנה קיומית. זה אולי רעיון יפה כשלעצמו אבל בגלל כל התיאטרליות המוקצנת הוא דווקא אוטם את היכולת להזדהות, להיות נפשות מתות פועלות במחזה.
תזזיות ואנרגטיות עודפות
הבעייתיות בחוסר היכולת להזדהות קיימת גם ביחס למשחק שמעיין הפיק, בעיקר מיוסוף אבו ורדא בתפקיד האם ומסלים דאו בתפקיד קלוב. שניהם משחקים את תפקידיהם במשחק גדול מהחיים, במחוות ענק. כשלעצמו הם עושים אותו נפלא, אבל יש לזה מחיר. מאחר שהטקסט של בקט, המוגש בתרגום עברי ישראלי משותף של מעיין ושמעון לוי, כולל הרבה קטעים שפשוט אינם יכולים להיכנע לתיאטרליות הזאת, הם קוצצו או ששימשו כמין אתנחתא לשניים.
ודווקא באתנחתאות האלה היה אבו ורדא במיטבו, ואילו סלים דאו נאלץ לחכות עד סוף הערב כדי לנוח סוף סוף מהתזזיות והאנרגטיות הכל-כך מנוגדות לתפקידו. במונולוג הסיום שלו הוא חשף נפלא את העצבים הרגישים של קלוב. זה היה הרגע המרגש השני בהצגה.
הרגע המרגש שקדם לו היה אף הוא מונולוג של פרידה וחשבון נפש, של נאג, האב השוכן בפח האשפה, בגילומו של אמנון מסקין. עד לאותו רגע מסקין עוצב בידי הבמאי כמין שוטה מסכן שמנסה להצחיק את עצמו ואת סביבתו. מסקין אמנם עשה את זה מצוין, אך במונולוג הוא הראה מה היה נאג יכול להיות לכל אורך תפקידו הקצר.
נל – הכי קרובה לבקט
כמוהו גם רחל דובסון – שלפני שלושים ושלוש שנים, כשחקנית צעירה, כמעט בראשית דרכה, גילמה את את תפקידה של נל בהפקה של נולה צ`לטון עם אהרון מסקין בתפקיד האם. אפשר בהחלט לומר כי רק בעיצוב דמותה של נל השיגו מעיין ודובסון את הדמות הכי קרובה לבקט, אולי משום שבתפקיד הזה אין הזדמנות לתיאטרליות מוקצנת, ואולי בזכות הארנק הקוקטי שדובסון שלפה מתוך הפח, להזכירנו את הקשר בין המחזה הזה לבין "הו, הימים הטובים" של בקט. ובאמת, הגיע הזמן שדובסון תתמודד עם דמותה של וויני, השוקעת בחול.
בסיכומו של דבר מדובר בהצגה יצירתית מאוד, גם אם היא מוגזמת בפרשנותה התיאטרלית, היא ניסיון מקורי להתמודד עם אחת היצירות החשובות ביותר בדרמה של המאה העשרים, ובתולדות התיאטרון. והרי בלי ניסיונות כאלה, גם אם אינם צולחים, לא יהיה תיאטרון.
עוד על "סוףמשחק"
18/03/2004
:תאריך יצירה
|