הפקה נוצצת של מחזהו ה"יהודי" של ניל סיימון איננה מצליחה להנשים אותו מעבר לכמה רגעים של משחק טוב במערכה השנייה.
צל חיוור
על השאלה למה השתעממתי בהצגת התיאטרון הקאמרי לא קשה לי להשיב. המחזה כשלעצמו הוא צל חיוור של דרמות משפחתיות גדולות שניל סיימון הכיר כמו "ביבר הזכוכית" ואפילו "מסע ארוך לתוך הלילה" וניסה, ככל הנראה, לצעוד בעקבותיהן אבל בפסיעות קומיות, שלא ירגישו. דרמת ההתבגרות של הנער יוג`ין יכולה אולי לרגש כשלעצמה, אבל מה שחסר בה - וכנראה זאת אשמת התרגום היבש ונטול החיוניות היהודית המתבקשת – זאת העמקה של ממש. המחזה – ושוב אולי באשמת התרגום ובוודאי בסיועו של הבימוי – נשמע בהצגה הזאת די שטוח, ולמעט כמה רגעים במערכה השנייה, אפילו חסר דרמה, אפילו קומית.
על התרגום והבימוי אחראית עדנה מזי"א, שלמרות שראתה בו – על פי עדותה בתכנייה – "קומדיה מצחיקה מאוד, הן בשורותיה והן במצביה" היא מאמינה שמדובר רק ב"תחפושת" כהגדרתה ל"דיוקן בלתי מחמיא של משפחה יהודית תקנית, החיה בטעות בלתי מודעת".
העלילה מספרת על משפחתו של הנער יוג`ין, שבין השאר הוא חולם על פוטבול ומתעורר מינית נוכח בת דודתו נורה. אמו, קייט, מנהלת משק בית המארח את אחותה האלמה ושתי בנותיה, ועול הפרנסה מוטל על כתפי האב, ג`ק, והבן הבכור, סטנלי. הדרמות הגדולות המאכלסות את הסיפור הקליל למדי הן רצונה של נורה לצאת לברודווי, פיטוריו של הבן סטנלי ואחר כך הפסד שכרו במשחק פוקר. על אלה מתוספת הדרמה של האחות בלאנש, שיש לה מחזר אירי, והיא תלויה בחסדי אחותה ובעלה. כל זה מתרחש ב-ב"בית צפוף בברוקלין היהודית בניו יורק של 1938 כשבאירופה מתרגשת והולכת מלחמת העולם השנייה", כפי שזה מתואר בתכנייה.
אבל במקום להתמודד עם הדיוקן המשפחתי הזה כפי שסיימון תיאר אותו, לטוב ולרע, היא בחרה להפוך את העניין ל"מהות משפחתית אוניברסלית". וזו בדיוק הטעות שלה, הן בתרגום והן בבימוי, כשהחליטה להאכיל את הקהל בכפית במקום להניח לו ליהנות מהמקור ולהבין (וזה ממש לא קשה) את האוניברסלי שבסיפור.
כך, לדוגמה, היא החליטה שבסעודות המשפחתיות האב לא יישב עוד בראש השולחן. זה אולי נכון בתרבות הקיבוץ, אבל זה לא נכון בעולם שאותו מתאר סיימון, ובוודאי לא ביחס לדמותו של האב במחזה הזה, וספק אם זה נכון בעולם האוניברסלי של אותה תקופה. לעומת זאת, הסממנים היהודיים שנותרו אצלה (ולא ברור כל כך למה) הם חנוכייה אילמת, שייטל מוזר ופאה נוכרית לראשה של האם, ואיזכור חולף של הליכה לבית כנסת בשבת.
לחץ בחלציו
מזי"א התמחתה בכתיבה על צעירים, ונראה שהיא מאמינה באמת כי היא מבינה אותם. אולי משום כך היא אמרה למיכאל מושונוב המגלם את תפקיד יוג`ין בן ה-15 ללכת כל הזמן כמי שהלחץ בחלציו מפריע לו לעמוד זקוף. אולי משום שהטקסט של סיימון והדיאלוגים שלו על סקרנותו וחרמנותו המתעוררים של הנער לא מספיק אוניברסליים או מתקשרים וצריך להדגים את הנסתר.
למרבה המזל, מושונוב הצעיר מצליח איכשהו להתגבר על העיצוב השטחי שנקבע לו, ושפע הטקסט שסיימון העניק לו עובר אצלו יפה, בטבעיות וברגעים הטובים ביותר בפשטות. כמוהו גם חני פירסטנברג, כבת הדודה הנחשקת, שמצליחה להפיח דרמה של ממש בדמות. כמוה גם יואב לוי בתפקיד האח הבכור, שגובר על ה"צפוי" בדמות ונותן לה נפח של ממש.
הוותיקים בצוות השחקנים מביאים עמם את ניסיונם הטוב, בעיקר במערכה השנייה, ומשיגים בה אמינות לדמויות השטוחות שעיצבו במערכה הראשונה. שירי גולן, מיקי קם ואוהד שחר יוצרים, כל אחד במשחק מהודק ומדויק, רגעים דרמטיים יפים באמת, שגוברים על השיממון המעיק.
עוול מיוחד עשה הבימוי לדינה סנדרסון. היא כבר איננה ילדה קטנה, והעיצוב המתיילד שנקבע לה בתפקיד בת הדודה בת ה-12 רק הדגיש את העובדה הזאת.
התפאורה המרשימה של אלכסנדר ליסיאנסקי בצירוף התאורה החכמה של קרן גרנק העניקו לבמה הגדולה של הקאמרי ממדים אופראיים, אבל איכשהו נגזלה התחושה של בית צפוף ומעיק, ויהיה גדול ככל שיהיה. אורנה סמורגונסקי עיצבה תלבושות נאותות, ואורי ורטהיים עיצב פס קול שלרגעים ניסה לתרום משהו קומי כביכול, אך נותר עמום למדי.
לפרטים נוספים
31/12/2006
:תאריך יצירה
|