פסטיבלים - "פירורים" – לא מצחיק בכלל

המחזה החדש של רביד דברה הוא דרמה של אובססיביות שאיננה מרפה מקרבנותיה עד שחיקתם כמעט לעפר.

נתק בין אחיות

רביד דברה עוסקת באובססיביות מחזאית באובססיביות של בני אדם במצבים ובתנאים קשים. לפעמים אלה מאכלים, לפעמים אלה זכרונות. אבל איכשהו הם היו לעוסים, לעתים קצת יותר מדי או בפשטנות דרמטית. במחזה החדש שלה "פירורים" היא מצליחה דווקא לתת לאובססיביות של שתי אחיות ושל בעליהן ביטוי דרמטי בעל איכות טקסטואלית מיוחדת, בעוד הדרמטורגיה נפלה קורבן לפשטנות הטיפול של מרים יחיל-ווקס, הדרמטורגית שליוותה אותה, ודאגה לקרדיט מובלט מלווה במאמר יהיר בתכנייה.

השפה של דברה בנויה כמעט כמו כותרת המחזה שלה, כפירורים או כפיסות משפטים. היא יוצרת תחושה מיוחדת שאנחנו שומעים רק קטע ממה שדמויות אומרות. זאת כתיבה מסוכנת, אבל אצל דברה היא קולחת באופן טבעי, כמו שיחה חיה בין בני אדם, שמתחילים לדבר בעוד בני שיחם מדברים, וממשיכים לדבר הלאה, כמעט בלי קשר למה שנאמר להם. לרגעים אפשר לטעות שזהו פיוט, אבל בשורה התחתונה זה שיח יומיומי, מציאותי, הכי טבעי.

האיכות הזאת משרתת יפה את הסיפור הבסיסי של דברה על נתק מתמשך בין שתי אחיות. כרמלה, הצעירה ביניהן שהיא כבר אלמנה ומנהלת את המאפייה שהותיר לה בעלה אהרון, שמת בנסיבות מסתוריות. פרידה מנהלת בית קפה יחד עם בעלה אליקו. שש שנים הן אינן מדברות, למרות מאמציו של אליקו וחרף העובדה שבית הקפה והמאפייה שוכנים בסמיכות זה לזה. גם עשרות שפני-השוקולד הצבעוניים שהאחות הצעירה טורחת לשלוח לאחותה, האוספת אותם בשקידה, אינם עוזרים. פרידה שקועה בעולם של המתנה לשובו של בנה שנעלם ביערות דרום אמריקה לפני אותן שש שנים, וכרמלה עסוקה בשיחות עם רוחו של בעלה המת שתובע צדק על מותו, לכאורה מדום לב, בגין בגידתה עם אליקו.

מלודרמה משפחתית

לסיפור יש בהחלט נתונים של מלודרמה משפחתית טובה או של טלנובלה טלוויזיונית בהמשכים. השפה של דברה מפקיעה אותו מהתחומים האלה, אך בכך לא די. אווירה, סגנון, כמו רעיון אינם יוצרים דרמה במובנה הדרמטורגי, כלומר דרכי פיתוח של הנושא ושל הדמויות. אני מתקשה להאמין שרביד דברה לא ידעה מה היא רוצה לעשות במחזה הזה, כפי שטוענת הדרמטורגית יחיל-ווקס. אבל אני בטוח, לפחות לפי ניסיון העבר שלה, שדברה הורחקה מהמחזה שיכלה לכתוב, ומפיתוחו לדרמה של ממש, כשהדמויות מתפתחות אל מעבר למצבן ההתחלתי והנסיבות והאירועים שהובילו אותם בנתיב מוארים ומוסברים.

בתיאור המחזה בתכנייה מוגדרות שתי האחיות כ"נשים חזקות". הגברים מתוארים כ"לכודים ביניהן" והמת "מבקש גם הוא צדק לעצמו". למעשה - הנשים אינן חזקות, גם אם הן מחזיקות את עצמן בכוח פנימי, הגברים אינם לכודים, לפחות לא הבעל המת, ואף אחד לא מבקש צדק חוץ ממנו, ובסופו של דבר גם תביעה זו נראית מוזרה ולא מוסברת באמת. גם האובססיביות של הדמויות איננה מטופלת כראוי, אולי משום שהיא כל כך פנימית, ואילו הביטויים החיצוניים שלה אינם מבטאים אותה באמת.

אני גם מתקשה להאמין שדברה או יחיל-ווקס חושבות שאם המצפה לשוב בנה או לסימן חיים ממנו היא אישה אובססיבית. או שאליקו המחפש כל דרך לפייס בין האחיות, ומעת לעת יוצא ל"נופש" (שזה האלמנט הדרמטי הרציני המשמעותי היחיד במחזה) הוא אובססיבי. אז נכון שלפרידה יש כנראה מאז ומתמיד חולשה לשפני שוקולד, אבל כפי שזה מוצג זאת יותר אובססיה של אחותה לספק לה אותם כמחוות פיוס. נכון שלכרמלה יש אובססיה כלשהי בעניין בעלה המת – אולי ייסורי מצפון זה תיאור מוצלח יותר – אבל כפי שהמחזה מציג זאת, האובססיה היא דווקא של המת. ולא חשוב אם יש סיבה או אין סיבה, ממילא המחזה לא מתייחס לעניין הזה דווקא ברצינות.

התוצאה היא מחזה ששפתו המיוחדת מעוררת לא אחת גלי צחוק, ולא מעט בעזרת הבימוי של דברה עצמה. היא דווקא היטיבה לעשות בכל מה שנוגע לעיצוב הדמויות אך משום מה לא עצרה לפני קו אדום שאם עוברים אותו הופכים את האנושי, הדרמטי והטרגי למגוחך או לפארסה. וזה קורה דווקא ברגעים שבהם משהו שאמור להיות מצמרר ומכאיב קורה על הבמה. ואולי זאת רק אשמתו של קהל הבכורה.

משחק משובח

עם זאת יש איכות מענגת בהצגה בזכות המשחק המשובח של צוות השחקנים, ובראשם עידית טפרסון שיוצרת דמות מדהימה באמת, מרגע כניסתה הראשונה לבמה, ומחזיקה את המצב הנפשי – בביטוי פיזי מרתק – לכל אורכה, עד לפינאלה שבו השברים והפירורים שלה מתאחים לחיות חדשה. לצדה, דב רייזר במשחק חם ומדויק מאוד כבעלה, המחפש כל דרך לפייס אותה, עם אחותה, עמו, עם המציאות ובעיקר עם עצמה. שניהם יחד מגיעים בהצגה הזאת להישגי משחק מהטובים ביותר בקריירה העשירה שלהם.

רונית אלקבץ בתפקיד האחות הצעירה כרמלה מוכרת יותר כשחקנית קולנוע, ויש לכך הד במשחק הבימתי שלה. היא מעצבת דמות אמיתית בכנותה, תוך שימוש במינון מעודן בגופה ובקולה, והטקסט המקוטע נשמע בפיה חתוך בדייקנות. דביר בנדק מצוין כבעל המת השב ומציק לה מעליית הגג של המאפייה, ואפילו מעליית הגג של בית הקפה כשהיא מגיעה לשם, ויובל רז משלים את הצוות בהופעה קצרה ויעילה כבן השכנה ששב מטיול בדרום אמריקה ואין בפיו בשורות.

איתן לוי בנה תפאורה מרשימה מאוד, המציגה היטב את האובססיביות של השפנים, ואת הטירוף של המאפייה, כשברקע שמיים אפורים מאוד, ובתווך מדרכה מתפוררת. עמיר ברנר עיצב תאורה עניינית, איריס לנה עיצבה טנגו מקסים, ויהודית רביץ עיטרה בקטע מוזיקלי רומנטי מאוד.