הפקה בימתית אמריקנית משמימה שרכשה האופרה הישראלית כמעט חיסלה את יצירתו הלוהטת של ורדי אבל אחרי ההפסקה המוזיקה בכל זאת ניצחה.
קרב חרבות מגושם
כבר צלילי הפתיחה המהוססת בניצוחו מסימיאלו סטפנלי השמיעו בחללו של המשכן לאמנויות הבמה איתות המזהיר מפני העתיד להגיע אל האוזן הרעבה לצליליו הסוחפים של ג`וזפה ורדי. ההמשך רק אישר את החששות הכבדים. המקהלה, התזמורת והסולנים נשמעו לא ממוקדים ומאומצים – למעט ולדימיר בראון באריה הראשונה המתארת את בסיס המלודרמה שנצפה בה מיד, אירה ברטמן בתפקיד משנה של נערת חצר, ותיאה דמורשווילי כצוענייה אזוצ`נה, מחוללת המלודרמה.
החטא המוזיקלי הגדול ביותר, עם זאת, הייתה בתמונת הפתיחה של המערכה השנייה, המתרחשת במחנה הצוענים, כאשר לפי דרישות הבימוי (שספק אם התואר הזה ראוי לו) המירה הדגמה מגוחכת ומגושמת של קרב חרבות את ריקוע החרבות בפטישים. כיוון שכך נעלמו אותם צלילים מתכתיים של הפטיש גם מהתזמורת, וקבוצת השחקנים המסכנים לא ממש הצליחה לשחזר את המצלול הנהדר שוורדי השיג במקהלת הצוענים, קטע שהוא אחד הלהיטים הגדולים יותר במכלול האופראי. לזכות כותבי תקציר העלילה בתכנייה ייאמר שהם הבחינו בעניין בזמן, ועל כן השמיטו את ההתייחסות לשירת הצוענים המשכימים עם שחר לעבודתם ואל פטישיהם המרקעים חרבות על הסדן.
טאי צ`י
הסיפור עוסק בתוצאות של קללת צוענייה זקנה על משפחתו של רוזן ספרדי. היא עולה על המוקד ובה בעת מתחילה בתה, אזוצ`נה, את מסע הנקמה שלה. היא חוטפת את בנו של הרוזן ומגדלת אותו כבנה, במקום בנה שלה שאותו השליכה אל האש כדי שהילד החטוף ייחשב כפרי רחמה. יעברו שנים, ובנו האחר של הרוזן מתאהב בליאונורה, בת לווייתה של נסיכת אראגון. אלא שהיא כבר מאוהבת בטרובדור מנריקו המבטא את הערצתו ואהבתו מדי לילה בסרנדות שהוא שר מתחת לחלונה. היריבות בין השניים מתפתחת, ובמהלכה מתברר כי מנריקו הוא בן הצוענייה, ושניהם נאסרים וצפויים לעלות על המוקד. ליאונורה משיגה הבטחה לשחרור מנריקו אם תתמסר לאהבתו של בן הרוזן, אך מרעילה את עצמה למוות. ובעוד מנריקו והרוזן מקוננים עליה, חושפת אזוצ`נה את הסוד הנורא: מנריקו הוא אחיו החטוף של הרוזן.
כיוון ששני הבמאים, המקורי (סטיבן לואלס) והבמאי המחדש (מיכה הנדל) שהובא לכאן במקומו, עסקו בעיקר בתנועת מסכי העץ והתריסים העולים ויורדים, הם לא ממש התפנו לטפל גם בעיצוב המשחק. זה נמשך כך לכל אורך האופרה, וקרבות הבמה שצצו מעת לעת היו מגוחכים, כולל קטע שהזכיר יותר טאי צ`י, ומביכים, ועוררו את השאלה מה בדיוק עשה שם מדריך קרבות הבמה ברק גונן. רק בתמונות עם אזוצ`נה של דמורשווילי היה אפשרי להביט אל הבמה בלי למצמץ במבוכה. בעיקר על שום כשרונה הניכר, כזמרת היודעת לבטא במשחק מדויק את מה שהיא שרה בקול המצו המצוין שלה. בזכותה ניצל המימד הטרגי של הסיפור כולו.
שיפור אחרי ההפסקה
בהפסקה הזכירה לי הבוס שלא אחת קורה שמי שמחליט לפרוש עלול לשמוע כי דווקא בחצי השני התרחש הנס. ואכן, בשתי המערכות הבאות חל שיפור ניכר בנגינת התזמורת, ושלושת הסולנים הדהויים השילו מעליהם את הזהירות הווקלית, והראו יכולת טובה – כל אחד בדרגה זו או אחרת של הצלחה.
מישל קריידר בתפקיד ליאונורה הפיקה קול לירי-דרמטי יפה סוף סוף, בניגוד מוחלט לצליל הדק שהפיקה מגרונה במערכה הראשונה. בתמונת הקינה שלה על רקע תפילת המיזררה העולה מאחור היא מגיעה לשיא יכולת הביטוי שלה. קולו של אלברט שגילודין בתפקיד הרוזן המאוהב שכמעט ונעלם במהלך החלק הראשון, שב והתעורר איכשהו לאחר ההפסקה, וכיסה מעט מהשטחיות של הדמות. אחרון – מאכזב עד ההפסקה ומצוין אחריה – פיירו גוליאצ`י הפיק קול מוזהב בתפקיד מנריקו, ולא אשמתו היא שבתמונת הסיום החליטו להלביש אותו בחלוק רחצה צבעוני, במקום בבגד אסירים ראוי לשמו.
אז בסיכומו של דבר יש מוזיקה – השבח לוורדי - וזו בהחלט חצי כוס מלאה ראויה לגמיעה.
14/01/2007
:תאריך יצירה
|