המפגש השלישי בין רנה ירושלמי לוויליאם שקספיר מניב הפתעות שאינן הולכות בתלם התפיסות המקובלות אך מתייחסות לאמנויות הבמה בכל הרצינות.
חתרנות דקדנטית קאמפית
הקשר שלי עם "חלום ליל קיץ" נקבע לפני ארבעים ושתיים שנים, כאשר זכיתי להיות עוזרו של הבמאי יוסף מילוא בהפקת המחזה הנפלא הזה בתיאטרון חיפה. מאז כבר זכיתי לראות הפקות שונות בחו"ל ובארץ, לקרוא פרשנויות ולפתח במידה מסוימת רתיעה מפני כל פגישה חוזרת אתו.
סיפורו של המחזה מורכב מחמישה ואפילו שישה סיפורי אהבה, אמיתיים או מדומים, המתערבים אלה באלה, בתוך ממלכת קסם אפופת מסתורין של יער, עם שדים ורוחות, קולות, צללים, תעתועי רגע ומלכודות לילה. ובתווך להקת פועלים חובבי תיאטרון שמכינה הצגה לכבוד נישואי הדוכס תזאוס ואהובתו, היפוליטה, מלכת האמזונות. וכל האירועים ביער העבות משתבשים ומשבשים את הסדר "הטוב" בניצוחם של מלך היער אוברון ושליחו פק.
כשהתבשרתי על העלאת המחזה באנסמבל עתים, בבימויה של רנה ירושלמי, ועל סמך "המלט" "ורומיאו ויוליה" שביימה, הבנתי שמצפה לי הרפתקה. כך הגעתי לבכורה במוצאי שבת, ולאחר התחלה של גישושים הדדיים, נפלתי בכל פח שטמנה לי עד סוף ההצגה.
אולי יהיה זה מופרך לטעון כי מדובר באינטרפרטציה מהפכנית, אך אפשר בהחלט לראות במה שירושלמי עושה עם מחזהו של שקספיר, חתרנות דקאדנטית-קאמפית שכוללת קיצורים רבים של הטקסט השקספירי בתרגום הנפלא של אבי עוז. ומנגד יש תוספת של סצינה שאיננה קיימת במחזה ובה משמיע תזאוס סונטה של שקספיר. יש מעשי ליצנות מוגזמים בכוונה תחילה – גם לפני תחילת ההצגה, תנועה מורכבת שממלאת מקום טקסטים, ריקודים מופרעים, בעיצוב המרתק של הכוריאוגרפית סער מגל, ועוד הרבה פרטים קטנים.
כי כן, ההצגה הזאת מורכבת מעשרות פרטים, שלעתים קשה לעקוב אחריהם, כמו עץ הבונזו הזערורי שתזאוס מביא לבמה ומניח אותו על דוכן בקיר האחורי, כסמל ליער שאליו עוברת העלילה. ויש שימוש מעניין בשתי מקרנות שקפים, שברגע מסוים מצטרפות או מחליפות פנסי תאורה שגרתיים, בתאורה מלאת הדמיון ובהחלט לא שגרתית שעיצב להצגה אבי יונה בואנו (במבי), ויש שימוש מחוכם בתלבושות שעיצבה בדמיון יוצר דיתי אופק, ומוזיקה מקורית מלאת אפקטים, אווירה וציטוטים מצחיקים מיצירות "קלאסיות", שיצר אבי בללי.
ובמיוחד יש תפאורה מקורית שעיצבה כנרת קיש, שכל כולה בנויה על משטחים, אחד מוגבה וקבוע מאחור, ושלושה שטוחים וניידים, ומסך נייד, והרבה אבזרים שנכנסים ויוצאים, ובונים את התמונות השונות, לעתים בהומור מוצהר.
האמנות במנסרת החלומות
כל החומרים האלה ויוצריהם הצטרפו למחזה כחומר בידה היצירתית מאוד של רנה ירושלמי, שבחנה באמצעותם את נושא האהבה, לצד משמעות החלומות בראי האמנות, ולהפך, את האמנות במנסרת החלומות. לא פעם תהיתי מה באמת כוונתה, אך כאמור, נכנעתי לקצב – לעתים אטי ופיוטי עד כאב, ולעתים מצחיק עד דמעות. נכנעתי כי בשיגעון של ההצגה הזאת יש היגיון מוצק מאוד, המכיר בכך ש"המציאות חמקמקה, החלום אינו ניתן לפירוש, ולדמיון אין גבולות." כפי שירושלמי כותבת בתכנייה. יתר על כן, היא מדגישה כי מה שמחבר בסופו של דבר את הדמויות המאכלסות את המחזה – ואת ההצגה – מחוברים זה לזה באמצעות "החלום בתיאטרון והתיאטרון שבחלום".
ידה של ירושלמי המפסלת בחומר באה לידי ביטויה היצירתי המובהק בעיצוב המשחק של להקתה הגדולה, וקודם כל כלהקה. המרקם של השחקנים, המגוון של אופיים וכפל תפקידים בכמה מקרים מתגבש צעד אחר צעד, מתמונה לתמונה, עד לסיום שבו הכל מתאחד ונמוג. האוהבים ליצועם, השדים והרוחות למאורותיהם. השחר עולה. השחר שהוא בתיאטרון האורות באולם.
כיחידים הם טובים מאוד החל באוברון של מאיר שובל המרשים במיוחד בתנועתו ובעיצוב דיבורו, ובמיוחד בהדגשה על תשוקתו העזה אל עינת אביטל גרוסמן כטיטניה החושנית להפליא עמו, וחרמנית במיוחד עם בוטום, בעל המלאכה שהפך חמור (עם פתרון מוצלח מאוד של ראש החמור ותנועתו). שניהם משלימים בהנגדה יפה את תזאוס הפיוטי אך הפרקטי והאנושי של אלחי לויט, ואת היפוליטה הלוהטת של קארין מרום (המצוינת בתפקיד פייה שמנמנה וקוקטית). את שני זוגות האוהבים המסתבכים ביער מגלמים ברעננות רבה ציון אשכנזי כליסנדר, נדב ניר כדמטריוס המקפץ כתייש, כמוהו כנתלי פינשטין בתפקיד הרמיה, ובמיוחד מיכל מוזר, המעניקה צבע קובי מדליק להלנה הנדחית, הרודפת ונרדפת.
דור כהן, רועי סרוק ורועי שולברג מצוינים בתנועה ומבע מכושף כבני לווייתה של טיטניה, ובעיקר כשלושה משחקני להקת בעלי המלאכה, הפועלת בהדרכתו, ובניהולו של פטר הנגר שצבי סהר מגלם אותו בדייקנות מרשימה. בעל מלאכה חמישי בלהקה הוא גדי ויסברט שכמעט ללא מילים ובנוכחות ללא הפסקה מגלם את סנאג, פועל הבמה של ההצגה כולה.
אחרונים – חביבים, משעשעים ומעניינים הם חי מאור המצוין בתפקיד בוטום האורג, ובעיקר בקטעים שבהם הוא היה חמור (או רק חלם, כמו טיטניה), וערן שראל המרשים בתפקיד השד השליח של אוברון, פק, שהוא הפעם גדל גוף ושמנמן, טרחן ולא ממש יעיל.
ולסיום, לא מיותר לשוב ולציין את התכנייה המעשירה במיוחד, שערכה רבקה משולח ועיצב איתמר וכסלר ואת הצילומים היפים של גדי דגון המעטרים אותה.
15/01/2007
:תאריך יצירה
|