פסטיבלים - “סונטת סתיו” – ברגמן פורט על האימהות

מחזהו של הבמאי השוודי על המחיר האנושי שהאמנות גובה לעתים מיוצריה זוכה לביצוע רב עוצמה בהבימה.

סונטה מוזיקלית

אינגמר ברגמן יצר את הסרט "סונטת סתיו" עבור השחקנית אינגריד ברגמן לאחר שנים שהשניים חיפשו הזדמנות לעבוד יחד. ייחודו של הסרט היה כפול, הן מפאת השתתפותה של השחקנית הנפלאה והן על שום חפיפה ביוגרפית מסוימת בינה לבין דמות הפסנתרנית הדגולה שבלילה אחד מגלה את האמת על כשלון אימהותה, הרבה מעבר למה שתיארה לעצמה.

עוצמתו של הסרט נקבעה לא מעט בזכות המימד הפילמאי שהיה סטטי למדי, והתמקד בפניהן של האם ובתה, שאותה גילמה ליב אולמן. התסריט המוגמר היה רק שליש מהתסריט המקורי, ושימש בסיס לגרסה הבימתית. כל הפקה שלו, מובן מאליו, לוותה בצלו של הסרט. כמעט שלושים שנה עברו מאז החל ברגמן לצלם את הסרט, וגם אם הרושם העז ממנו נותר כשהיה (בעזרת תזכורות וידיאו או די.וי.די) עדיין עומד מבחנה של ההצגה כיצירה בפני עצמה, וללא השוואה בינה ומשתתפיה לבין הסרט ומשתתפיו, ולו רק משום שעל הבמה יש למצוא פתרונות שונים מאלה שהמצלמה והעריכה מספקות.

המחזה כתוב בטקסט מרוכז וטעון מאוד המועלה כאן בתרגום מצוין משוודית של ליזי עובד שייה. הוא כתוב בזיקה ברורה למבנה הסונטה המוזיקלית הנחלקת לתצוגה, פיתוח וחזרה מסכמת של התצוגה, ויש הרואים בהרכב המשתתפים מקבילה להרכב רביעיית מיתרים, או אולי רביעיית פסנתר ומיתרים. ולא בכדי, אם נזכור כי הדמות המרכזית היא פסנתרנית וירטואוזית בעלת קריירה בינלאומית ענפה.

לאחר תמונת הפתיחה הקצרה המחזה מתמקד בליל סתיו אחד שבמהלכו נפתחת-מתפתחת מערכת הקשרים בין שרלוט, האם הפסנתרנית לשתי בנותיה - אווה שהזמינה אותה לבוא לביתם המבודד (מוטיב ברגמני טיפוסי) בתוך נוף קסום, והלנה, החולה במחלת ניוון שרירים קשה מילדותה ואווה אספה אותה לביתה מבית החולים שבו אושפזה על ידי האם אל ביתה לפני זמן קצר . הדמות הרביעית במחזה היא ויקטור, בעלה הסבלני והעדין של אווה. חלקו במערכת הגילויים המכאיבים על יחסי האם ובנותיה הוא משני, אך יש בו הארה מסוימת על עולמה המיוחד של אווה, ובעיקר לאחר שבנם טבע כשהיה בן ארבע. מתוך כך ובהתבססות על זכרונות ילדות המתפרצים בכוח, מתחברת האמהות הגדועה של אווה, יחד עם הטיפול המסור באחותה, לאימהות הנכה של אמה.

רביעייה של משחק משובח

איציק ויינגרטן ביים את ההצגה בהדגשה ברורה של הטקסטואליות המעיקה של ברגמן. הבמה הפשוטה והיעילה של פרידה שהם, בגוונים הכהים שלה, עם התאורה העדינה של מאיר אלון ועל רקע המוזיקה הסתווית הנפלאה של אלדד לידור סייעו היטב להבליט את הבימוי המעוצב של ארבעת השחקנים.

אלכס אנסקי מצליח ליצור דמות אמינה מאוד של הבעל המעודן והתרבותי היודע שאשתו איננה אוהבת אותו, אך מסירותם ההדדית מפרנסת את הזוגיות שלהם ואת מיקומו בה כ"חבר הכי טוב שלי" כהגדרתה. הילה וידור מגלמת במשחק מרטיט את החיוניות הפצועה והכואבת של הבת החולה הלנה. זהו תפקיד קשה למשחק ולצפייה גם יחד, והישגה של וידור בו ראוי לכל שבח.

בין שני אלה נעו בוירטואוזיות ליא קניג כשרלוט, וטטיאנה קנליס-אולייר בתפקיד הבת אווה. אלה שני תפקידים בעלי טווח הנע מן הקל אל הכבד, הדורשים מהשחקניות בנייה מדוקדקת מאוד של המהלכים שלהן.

ליא קניג עושה כאן את התפקיד הדרמטי ביותר שלה מזה שנים רבות, והיא מגיעה עמו לשיאי משחקה. כך בתמונה שבה היא כופה על בתה לנגן פרלוד של שופן ואחר כך היא עצמה מנגנת אותו "כמו שצריך", וניכר בהבעתה של קניג עד כמה היא קשובה למוזיקה, ממש כמו הפסנתרנית שהיא מגלמת, ומבינה אותה. השיא הבא הוא במהלך חשבון הנפש המכאיב שעורכת לה בתה. קניג יושבת על כסא בקדמת הבמה, בגבה כמעט אל בתה. הבעת פניה, ליתר דיוק מבע עיניה, ושרירי פניה העדינים ביותר מספרים היטב מה עובר בתוכה, מה מתעורר, והופך לוידוי שלה על ילדותה ועל אמה, שהוא השיא המושלם של משחקה.

טטיאנה קנליס-אולייר, בהישגה הבימתי הגדול ביותר, מתחילה את ההצגה במינוריות ילדותית של מי שמחכה לאמה אחרי פרידה של שבע שנים. אבל כפי שמתברר מהר מאוד, הפרידה מהאם התחילה שנים רבות קודם לכן, עוד בילדותה. המטען רב השנים של אהבה שהתחלפה בשנאה נחשף בהדרגה במשחקה המרגש של קנליס-אולייר עד להתפרצות הגדולה המצמיתה שהיא מעצבת אותה לפרטיה, חיה מחדש את ימי ילדותה המאושרים ואת רגעי התפכחותה האומללים, את הגעגועים ואת הדחייה, ולבסוף את ניצני ההשלמה והתקווה.

בסיכומו של דבר, "סונטת סתיו" היא דרמה משפחתית בעלת עוצמה רגשית המוגשת בבימוי ובמשחק משובחים.