פסטיבלים - “גרעינים, נגזרת”

שתי יצירות חדשות של יורם כרמי ולהקת פרסקו יוצרות ערב מחול מרענן בזכות רעיונות בימתיים יפים שמניבים תנועה מסקרנת.

נפרדות מן הקיר

להקת המחול פרסקו בניהולו של יורם כרמי אומצה לאחרונה על ידי עיריית חולון, ויש לשער כי לכרמי התאפשר להעלות שתי יצירות שבאחת מהן משתתפות חמש רקדניות חדשות, שלא מתוך הלהקה, בזכות
ראש העירייה מוטי ששון והמנכ"ל חנה הרצמן.

חמש הרקדניות מופיעות ביצירה הפותחת את הערב "נגזרת" אשר כשמה כן היא. תפאורת המחול היא קיר אחורי שכולו רצף של פריחה אדומה על רקע שחור, שעיצב כרמי, ודבוקות אליו בפתיחה חמש הרקדניות שכרמי והגר אלבלק הלבישו אותן בבד הזהה לרקע, כך שרק עם תחילת התנועה ניתן להבחין בנוכחותן. בהדרגה הן נפרדות מהקיר, ובהמשך היצירה הן פורצות קדימה, נעות במעגלים, בקטעי סולו ובהרכבים שונים. הן מחפשות את עצמן, את מהות קיומן, הן מבטאות את כיסופיהן לזהות, ובסופו של דבר הן נבלעות בחזרה אל הקיר שממנו הגיחו. מעט פסימי, אפשר לומר. המוזיקה של שוברט ושומאן, יחד עם הצליל הנוקשה יותר של Soundchamber מחזקים את המשחק בין תחושת התקווה של החיפוש לבין ההיעלמות שבסופו.

אבל יש משהו חי מאוד בחיפוש הזה שלהן, והרקדניות – לי ארבל, טל ארן, ענבל סיגלר, לולה פישביין ונעמה קריסטל - מקרינות את החיות האישית שלהן בתוך הרקע השליט של הפריחה הלוהטת, שהתאורה המצוינת של יעקב ברסי מעניקה לה עוצמה סביבתית מעניינת.

חיזור שהופך לאונס

ברסי גם עיצב תאורה רבת שכבות ליצירה השנייה של כרמי בערב המחול הזה, "גרעינים". גם כאן השם מעיד על היצירה תרתי משמע. הגרעינים הם נושא ונשוא ביצירה הזאת. הרקדנים מפצחים אותם, טוחנים או מחפשים את הגרעין שבתוכם. אבל הגרעינים הם גם חלק מהתפאורה, או עיצוב הבמה לצד שורת הספסלים, שכרמי ורקדניו משתמשים בהם היטב כאבזרים-חיים, המשחקים בדמויות ממש כשם שאלה משחקות בספסלים.

כרמי ורייצ`ל ארדוס עיצבו תלבושות פשוטות למראה, שהולמות את לאופי הכללי של היצירה ואת המתרחש בה. מדובר במשהו המזכיר מעקי ברזל בקרן רחובות, או ספסלים בגן, המשמשים מקום מפגש אקראי, מעין פיק-אפ באר בטבע. שם נמדדים הסיכויים לקשר, לאותו גרעין שמחבר בין בני אדם, שנותן את הטעם להמשך, ומתגלה לא אחת כקליפה ריקה.

ארבע רקדניות הלהקה – קים גורדון, רמית פינקו, ולרי קמינר ומירה רובינשטיין – יחד עם הרקדן יגאל משינסקי, המרשים בדואט אלים של חיזור ההופך לאונס – יוצרים בסדרת דואטים, קטעי סולו וקבוצתיים את הרקע התנועתי – עם הרבה נגיעות קלאסיות – לרקדן צחי כהן. זה יוצר דמות מרתקת מאוד, בתנועה של שתיקה והתבוננות, ובהמשך בתנופת תנועה מרשימה, אם באותו מתחם קלאסי-מודרני שהוא שולט בו מצוין, ואם במתחם התנועה הזוויתית, הנוירוטית, שהוא מפיק באותה קלות, מבלי לאבד לרגע את האופי המיוחד של הדמות שהוא יוצר.

פס הקול מורכב מיצירות של י.ס. באך, ז`אק ברל (Ne me quittes pas) ולומה לומה בעריכה טובה של מרקו גורקן (אולפני קיצ`ה) שגם ערך היטב את המוזיקה ל"נגזרת".