פסטיבלים - קיבוץ L.A. – בלי אמירה של ממש

הניסיון ליצור הגד משמעותי על יורדים בלוס אנג`לס נופל ברשתה של טלנובלה על קיבוצניקים שיכולה הייתה להתקיים גם בתוככי ישראל.

בקושי נוף עם כמה זיכרונות

בתכניית ההצגה החדשה של תיאטרון באר שבע כותבת המחזאית-במאית חגית רכבי-ניקולייבסקי כי תוך כדי מהלך כתיבתה של דרמה משפחתית קראה את ספר המחקר של פרופ` נעמה צבר בן-יהושע "קיבוץ אל איי", העוסק במאפיינים של קיבוצניקים החיים בלוס אנג`לס. או אז החליטה המחזאית "להשתמש בגלות של קיבוצניקים באל איי".

התוצאה המוזרה היא שאת הגלות הזאת, ובעיקר את הגלות בתוך המשפחה היה אפשר לתאר מכל נקודה שהיא בחלד, ואפילו מכל יישוב בארץ. המרחק הפיזי נטול משמעות במחזה, וכל מה שהוא מעניק זה רישיון למבטא כאילו-אמריקני של עברית די פשוטה עם הרבה קמאן (come-on ). אז באמת, זה מחזה קמאן.

עלילת המחזה סבוכה עד כי כמעט לא ניתן לתאר אותה בתמצית. יש שם אישה חולת פסוריאזיס, ויש רופא ערבי שמטפל בה ומחפש משקיעים לבניית מרפאה בעמק בין הכפר שלו לקיבוץ השכן שממנו באו הקיבוצניקים לשעבר, ידידיו הטובים, ואורחיהם המגיעים כצוות הווי מזמר לחגיגות יום העצמאות. יש נער מתבגר שמשום מה רוצה להתגייס לצה"ל, אבל אביו – שאינו קיבוצניק לשעבר אלא סתם ישראלי שעשה כסף – מתנגד ומעדיף שילך ללמוד מוזיקה ב- UCLA. יש זמרת עבר תימנייה שחולמת על קאמבק, והרומן שלה עם בן הקיבוץ (שבא להופעות עם האקורדיאון ושתי זמרות ליווי) נקטע בשעתו בגלל גזענות הקיבוצניקים. אבל הוא עוד אוהב אותה ומוכן לערער את נישואיה לעורך דין ציוני שהיה פעם מתנדב בקיבוץ ולא כל כך נקלט.

יש עוד מרכיבים, תאמינו לי, גם סיני שלא כל כך ברור למה ירו בו למוות (ולא ברור אם זה משל לאלימות משטרת לוס אנג`לס נגד מיעוטים אתניים או משל לאלימות ישראלית נגד מיעוטים אתניים או שכנים פלסטיניים). המערכה הראשונה עמוסה כל כך בפרטים (בדיעבד מיותרים) והמערכה השנייה פותרת את הכל ביעילות. ואם לא די אז יש סדרה שלמה של שירי מולדת שמעטרים את הסיפור, מוסיפים לו דקות מיותרות, ואמורים לתת את הניחוח הנשכח של ישראל הטובה והיפה. אפילו הרופא הערבי מתרגש.

אבל מה אין במחזה? ראשית אין בו ביטוי של ממש, או אפילו ברמז, למחקר שנתן לו את שמו. לא "ניסיון לאתר את שורשיה של תופעת הירידה של בני קיבוץ ולהסבירה", לא "משבר הזהות הרווח גם בחברה היהודית-חילונית כולה" ולא "מראה הממקדת כמה משאלות היסוד של החברה הישראלית". שלא לדבר על כך שאין בו כל התייחסות ולו לעניין אחד מבין אלו שהעסיקו את ישראל, מבית ומחוץ, בעשרים השנים האחרונות. כי ישראל של המחזה הזה היא בקושי נוף, עם כמה זיכרונות (מקצתם בתיבת קרטון). והקיבוץ, כתופעה חברתית או היסטורית מאוזכר כמקום התרחשות גזענית בעבר, המתנכר למייסדיו הוותיקים שהפכו לסיעודיים.

משחק מצוין

הבימוי של חגית רכבי-ניקולייבסקי מהוקצע למדי ומניב משחק מצוין של ליאת גורן ואריה מוסקונה כקיבוצניקית חולת הפסוריאזיס וכבעלה המתעשר, וכן של מכרם חורי כערבי הטוב, עמי ויינברג כעורך דין הציוני ונאווה מדינה כאשתו הזמרת לשעבר.

את תפקיד הבן המוזיקאי-האידיאליסט שנכנע לרצון אביו מגלם שלומי ברטונוב, דור רביעי למשפחת התיאטרון – נינו של יהושע ברטונוב ז"ל, נכדו של של שלמה ברטונוב ז"ל, ובנו של אייל ברטונוב יבל"א. בתפקיד הקיבוצניק הבא לשמח את הגולה ומחולל את המלודרמה המשפחתית משחק אלי דנקר, בעל הנוכחות המרשימה שמשום מה איננו רואים אותו יותר בתיאטרון. מלוות אותו בזמרה יפה שולה חן וענת מסנר שגם עיצבה את התלבושות היפות.

התפאורה השלדית שעיצבה סונה הארוטיוניאן-קורצר הייתה צרה כל כך בקטע מסוים עד שליאת גורן מעדה ונפלה על גבה, ולמרבה המזל נעמדה על רגליה ללא פגע ניכר לעין. התאורה של אורי מורג הייתה עניינית אך לא יכלה להושיע. שוש רייזמן בחרה מוזיקה ישראלית יפה לזמרת צוות ההווי. איריס לנה עיצבה כוריאוגרפיה ותנועה.