פסטיבלים - בית משוגעים קומוניסטי

למזלו של המחזאי הרומני נפל המחזה שלו לידיו של ניקו ניתאי שנתן דרור לכישרונו וביים בתיאטרון קרוב הצגה מצחיקה ומטורפת כראוי לבית המשוגעים של הסטליניזם.

סטלין מת ב-1953, באמצע התהליך ההיסטורי שראשיתו במהפכה הבולשביקית וסופו בנפילת החומות שנבנו באירופה במחיר חייהם של עשרות מיליוני קרבנות. במלאות יובל שנים לאירוע שנחשב לטרגדיה של העמים הסוציאליסטיים ונאמני המרקסיזם הלניניסטי בגרסתו של הרודן המשופם החליט המחזאי המשורר יליד רומניה מטיי וישנייק, החי ויוצר בצרפת לחגוג את הטרגדיה בנוסח שלו לרעיון של "מארא- סאד" של פטר וייס הגרמני. כלומר לספר משהו על הטראומה הסטליניסטית באמצעות ביקור בבית חולים לחולי נפש במוסקבה.

העלילה פשוטה להפליא. אגודת הסופרים הסובייטים שולחת את הסופר הצעיר והמבטיח יורי פטרובסקי לספר לקבוצות של פסיכוטים, סכיזופרנים, פרנואידים ומטפליהם (הפסיכוטים לא פחות) על נפלאות המהפכה הסוציאליסטית הגדולה, כאמצעי טיפולי בבעיות הנפש האנושית. במהלך שהותו שם הוא עובר חוויות מדהימות, פוגש טיפוסים מרתקים, וכשיכתוב יום אחד את ספר ההיסטוריה של הקומוניזם יאשימו גם אותו במחלת נפש. לא צריך הרבה שניות כדי להבין שזה משל ונמשל לכל משטר רודני, לא פחות משזה סיפור מתומצת של המדמנה שעיצב לנין ופיתחו יורשיו ובראשם סטלין.

הסאטירה נושבת מכל משפט ומכל מצב שהמחזאי מתאר, וניקו ניתאי הבמאי מיטיב להחיות בהצגה החדשה של תיאטרון קרוב. הצרה האמיתית או המדומה היא שהמחזה נכתב רק אחרי שהמציאות הסובייטית כבר נעלמה כמעט כליל ונותרו רק זיכרונות, ופה ושם גם כמה אידיאליסטים שממשיכים לסרב להכיר בעובדות ובאמת הטרגית. אך גם עם המחזה מגיע אלינו באיחור ניכר אי אפשר להישאר אדיש לנאמר ולמתרחש, כי הוא עובד בתאוצה מוגברת. רק משוגע יכול עדיין לבכות את מותו של "שמש העמים", אומר המחזאי, ושמשות מדומים כאלה ממשיכים להתקיים ולפרנס את הערצתם של המשוגעים.

פסיכי בינוני ופסיכי גדול

ניתאי ביים את ההצגה בתזמור מדויק של ההתרחשויות השונות ובעיצוב המשחק האינדיבידואלי והקבוצתי, כשכל אחד מהשחקנים מגלם את תפקידו ולפעמים שניים או שלושה, באפיונים מובהקים מאוד, ובתיאום הדוק עם עמיתיו. כל שחקני הקבוצה המשוגעת חיים את תפקידיהם. אדר אשתר, שרון פרידמן, דגן פרנקל, דפנה יעקובוס, תלמה דים, יעל יעקב, אריאל כהן, ערן ורשבסקי, אייל רוייט ויובל בן יפלח ראויים לכל שבח בעצוב דמויות כמעט אילמות. ועמם שמואל וולף המרגש במונולוג מרתק כפסיכי בינוני, ורפאלו ברזילי שופע האנרגיה כפסיכי גדול שמנהל במחלקה הסגורה את האזור החופשי מכל פחד וטירוף מערכות.

עומר עציון מגלם במין תום – אמיתי ומדומה בעת ובעונה אחת – את הסופר שבא ללמד ומוצא עצמו לומד מהו הקומוניזם. אילן מלאכי מעצב את מנהל המוסד המוטרף בתודעה עצמית ובקנאה לקטיה, המתמחה הרפואית, שסטלין הוא כל עולמה הרגשי והמיני. ענת שגב נפלאה בתפקיד הזה, וכמוה מיקי מרמור בתפקיד סגנית המנהל שיום אחד החליטה לגלות את האמת האסורה.

לינוק קוצ''וק עיצבה במה פשוטה ונוחה, אורי רובינשטיין הוסיף תאורה יעילה, ופרדי גוטליב עיטר במוזיקה מתאימה.

בסך הכל "ההיסטוריה של הקומוניזם כפי שסופררה לחולי הנפש" היא הצגה שכדאי מאוד להתענג עליה, גם אם נדמה שאת ההיסטוריה הזאת אנחנו מכירים טוב טוב.