בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים ממשיך לתקוף את המתרחש בארץ והפעם באמצעות מחזה מקורי על סחר הנשים המיובאות לסיפוק הכיס והמין.
מחזה שלא נכנע לאופטימיות
סיני פתר החל את דרכו הבימתית תחת קורתהשל נולה צ`לטון, כמו איציק ויינגרטן, ורק טבעי ששניהם ממשיכים את דרכה ופועלה בטיפול בבעיות המעיקות על החברה הישראלית (או ליתר דיוק – בעיות שחייבות להעיק על החברה הישראלית). ויינגרטן מנהל את בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים ורשימת ההצגות של תלמידיו שעושים את המלאכה החשובה הזאת מתארכת מדי שנה. סיני פתר הוא אחד הבמאים שמנצלים את ההזדמנות הניתנת להם שם, שרק במקרים נדירים אפשר למצוא דומה לה גם בקרב התיאטרונים הרפרטוארים. אבל נראה כי דווקא הבמה האקדמית מאפשרת לעשות את המאבק הבימתי ללא פשרות.
הפעם הזרקור הדרמטי מופנה לעבר סחר הנשים בישראל. את כדור הפתיחה ירתה אילנה המרמן בספרה "מחוזות זרים: סחר נשים בישראל" וממנה יצאו פתר, המחזאית עלמה גניהר ותלמידי שנה ב` למסע של שנה שלמה של תחקור, אלתור, וגיבוש מחזה ששמו "המערב הפרוע", המועלה על ידי התלמידים כשהם כבר בשנת הלימודים השלישית והמסיימת. לעזרתם באו פעילים ופעילות של ארגוני זכויות האדם ובראשם הסניף הישראלי של אמנסטי אינטרנשיונל. גניהר, בעצמה פעילה חברתית, מאמינה שאפשר לשנות את המצב. למרבה המזל היא לא נכנעה לאופטימיות הזאת במחזה שלה. הסיומת האופטימית שלו איננה מתייחסת לתופעה עצמה, ולמעשה היא מדגישה אף יותר את הייאוש ואת הדחף להביא לתודעה את מה שמתרחש בחצר האחורית שלנו.
המחזה בנוי סביב המתרחש בבית זונות תל-אביבי אחד, ובאמצעות שלושה סיפורים אישיים המוליכים את העלילה בנתיביה הטרגיים. הסיפור העיקרי הוא של אלכסנדרה שאביה מכר אותה, והיא הרכש הטרי של מוסקוביץ, מנהל המקום. אלכסנדרה מתחילה ככפוית שד את דרכה באונס מגיע לארץ אביה, אכול חרטה, במטרה להחזירה לרוסיה. במקביל מתפתח סיפורה של סוניה, המסייעת לאמה וחולמת על אימהות משלה, ובעזרת מנהלת המקום, דליה – בעצמה זונה שעלתה לגדולה – היא מעלימה מהקופה סכום כסף גדול המאפשר לה לעבור טיפול פוריות יקר, ולהיכנס להריון. הסיפור השלישי הוא של אנה, שפעילות חברתיות מגייסות לספר לקונגרס האמריקני את סיפורה המייצג. בתוך אלה משובצים סיפוריהם של הגברים – מוסקוביץ ועושי דברו, וגם של שני לקוחות קבועים – וסיפורי משנה של זונות ושל פעילות. התוצאה היא מרקם אנושי הדוק מאוד שאמור לייצג חתך חברתי מורכב.
הומור כאוב ורגעים דרמטיים
סיני פתר ביים הצגה קולחת מאוד, עם נגיעות קלות של הומור כואב לצד רגעים דרמטיים בעלי עוצמה מרגשת, והישגו העיקרי, לצד העלאת המחזה שגניהר כתבה ברהיטות ובבהירות, בעבודה עם השחקנים הצעירים שלו, ובמיוחד עם קבוצת הבנות שמצליחות לבטא את הייאוש הגדול המפרנס את קיומן. הלהקה כולה מונה 20 שחקניות ושחקנים, ולכל אחד ואחת מגיע קרדיט על התרומה למרקם המצוין של ההצגה. ובהקשר הזה מגיע קרדיט מיוחד לנדיה קוצ`ר על הדרכת-דיבור מצוינת.
ענת סיגל עיצבה תפאורה יעילה וטובה המאפשרת בקלות לעבור מזירת אירועים אחת לאחרת ובחזרה, וזאב לוי עיצב תלבושות מצוינות לזונות, לנשים המהוגנות שברקע, ולגברים שאין בהם אפילו אחד נקי משותפות בסחר הנפשע. מאיר אלון עיצב תאורה טובה, וערן צור השלים את המרקם עם מוזיקה, כולל שירה שלו ושל נדיה קוצ`ר.
השאלה המתבקשת היא כמובן אם למחזה ולהצגה יש יכולת להזיז משהו בתודעה הציבורית – שלא לדבר על התודעה הממשלתית ושל מערכת אכיפת החוק – ואם יש בכוחה לשנות את המצב. אני חושש שהתשובה שלילית. כל עוד הזנות איננה ממוסדת, כל עוד צריכת הזנות ממשיכה להתקיים ובעיקר במסתור, יהיו מי שינצלו זאת ואף יגבירו את פעילותם. אבל זה כבר הגד החורג מביקורת על ההצגה. מה שאני יכול להוסיף בנקודה הזאת שהצגות כאלה חייבות לעבור את סף בית הספר ולהגיע אל קהלים נרחבים. שאם לא כן, התועלת של תיאטרון בעל משמעות תהיה לריק.
25/02/2007
:תאריך יצירה
|