פסטיבלים - “על החטא”

תיאטרון מלנקי מצליח לעשות כמעט את הבלתי אפשרי בעיבוד הבימתי ל"החטא ועונשו" של דוסטויבסקי ומעניק לקהל שלוש שעות של תיאטרון במיטבו

במוקד: המפגש של רסקולניקוב ופוריפירי

אם יש רומן אחד שאין סיכוי מובטח שעיבודו לבמה ישמר ולו במשהו את גדולתו הרי זה "החטא ועונשו" שאחרי מאה וארבעים שנה מכתיבתו הוא עכשווי, מדויק ואחד מהנסים של הספרות העולמית. כל ניסיון לספר את מהלכו של הרומן בשלמותו דינו להיכשל, קל וחומר כאשר מנסים לעבדו להצגת תיאטרון. ולא שתיאטראות נזהרו מפניו. אך כמו כל אש, הוא מוסיף להפנט ולשכנע להושיט יד ולהיצרב עד זוב דם. מי שהצליחו בכל זאת להתמודד בכבוד עמו הם רק אלה שמלכתחילה בחרו לטפל רק במקצתו, ובעיקר עם המפגש הבלשי המרתק בין הרוצח רסקולניקוב לחוקר המשטרה פורפירי. דומה כי המפגש הזה, החקירה יש לומר, הוא אב טיפוס נצחי חי מאוד לכל מפגשי חוקרים-חשודים, בספרות, בדרמה הבימתית ובוודאי בסרטי הקולנוע והטלוויזיה.

איגור ברזין הבמאי של ההצגה החדשה העולה במסגרת שיתוף הפעולה של התיאטרון שלו "מלנקי" עם תיאטרון תמונע בחר כמובן במפגש הזה כשיאו הדרמטי של העיבוד שעשה יחד בוריס ינטין לפי תרגומו הנפלא של פטר קריקסונוב (ספרי חמד, ידיעות אחרונות 1995), ובנוסח העברי המצוין שהתקין להצגה הזאת רועי חן. בה בעת, ומתוך תובנה ברורה כי דמותו של החוקר נשענת לא רק על המפגש פנים עם פנים עם הרוצח ורעיונותיו שאותם פרסם במאמר "על החטא", הבליטו ברזין וינטין את המפגש המרגש בין רסקולניקוב לסוניה, הזונה הקדושה המייצגת את האמונה הדתית העמוקה, ואת התפיסה שלה על החטא.

בהערת ביניים ראוי בהחלט לציין, כפי שעושים המעבדים, את העובדה שהמושג "חטא" בעברית איננו תרגום נכון למושג הרוסי של דוסטויבסקי שהוא "פשע". ההבדל ברור, אך גם מחמת המסורת כאן וגם כמעשה פרשני בפני עצמו, הם החליטו לדבוק ב"חטא" כמייצג את הפלילי-אזרחי ואת המוסרי-דתי גם יחד.

העיבוד של ההצגה מוותר על הרבה אירועים צדדיים של הרומן גם אם חשובים כשלעצמם וכמקדמי תמונת עולמו של רסקולניקוב ועוסק במישרין ברצח הזקנה, שאצלה הוא ממשכן חפצי ערך, ואחותה המגיעה מיד אחר כך לדירתה. מפגש אקראי עם פקיד ממשלתי, מרמלדוב, מפגיש את רסקולניקוב עם סוניה, שירדה לזנות כדי לסייע למשפחתה. רסקולניקוב מתייצב במשטרה כאחרון העדים לפרשיית הרצח של שתי הזקנות. החוקר הראשי פורפירי רואה בו את החשוד העיקרי אך מוליך אותו בערמומיות, ותוך שימוש במאמרו של רסקולניקוב, להתוודות ולהודות ברצח.

תיאטרון קטן, גלוי

ברזין ביים את ההצגה בנאמנות מוחלטת לתפיסת עולמו – תיאטרון קטן, גלוי, במגע ישיר עם הקהל, כאשר השחקן והטקסט הם היוצרים את החוויה התיאטרלית. עם זאת, בהצגה הזאת מפגין ברזין תובנה עמוקה לקיומו של חלל במה מוגדר, בעיצובה המדויק מאוד של פולינה אדמוב שגם עיצבה את התלבושות התואמות. אינה מלכין, בשיתוף מיכאל צ`רנבסקי, עיצבה תאורה רגישה במיוחד שנותנת משקל למתרחש ממש כמו קטעי המוזיקה לצ`לו של סופיה גוביידולינה.

ההצגה פותחת בחלום הבלהות של רסקולניקוב השרוע על דרגש בקדמת הבמה. החלום מתרחש בעומק הבמה שם מוצב עמוד עץ התקוע בתוך בימה קטנה. העמוד הזה מייצג את הקורבנות, ותאורה אדומה נשפכת עליו מלמעלה בשלושת המקרים של רצח המתרחשים שם – החלום על רצח הסוסה הזקנה בהצלפות, ושתי הרציחות של הזקנות בתקיעת גרזן בעמוד העץ. בתווך, בין הדרגש שבחדרו לבין עמוד העץ, מתרחשים המפגשים השונים, בבית המרזח עם מרמלדוב, בחדרה של סוניה ובתחנת המשטרה. כל תמונה מעוצבת בקפידה על ידי ברזין, ומוליכה בטבעיות לתמונה הבאה, כשהיא בונה צעד אחר צעד את גרם המעלות שבו יעלה רסקולניקוב אל הגרדום-העצמי שלו.

ברגעים רבים, ובעיקר בחלק הראשון המלל של רסקולניקוב מועט יחסית, ודורי אנגל המגלם אותו מצליח ליצור בשתיקות הארוכות דמות מיוסרת אמינה מאוד, המתגבשת בהדרגה לאינטלקטואל המתמודד בתוך עצמו על זהותו, כאיש "רגיל" או "מיוחד", ועל זכות קיומו כנגד האל. את המערכה השנייה פותח אנגל בקטע כוריאוגרפי מרשים שעיצב איליה דומנוב ואשר כמו בקטעים קודמים נותן ביטוי לרחשים הסוערים ומסעירים במוחו של רסקולניקוב. משם ואילך אנגל צובר תנופה ומעביר את הטקסט הכבד ברהיטות ובתבונה. רסקולניקוב שלו מתייסר, אך נושא בזקיפות קומה, כמעט בהתנשאות, את הצלב של פשעו-חטאו.

הישגו של ברזין בעבודתו עם אנגל ניכר גם בעיצוב דמותה של ליזה, במשחקה המרגש מאוד, ומבלי לגלוש לבכיינות, של רינת היטלמן, שזה תפקידה הראשון בתיאטרון מקצועי מאז סיימה לימודיה בחוג למשחק באוניברסיטת תל אביב ב- 2005. היטלמן נוגעת ללב בלהט המפעם בדברי האמונה הדתית שהיא משמיעה, אך לא כמטיפה אלא כאדם החי תחת סאת הסבל והייסורים שלו.

חווית תיאטרון נדירה

דימטרי רוס מגלם שלושה תפקידים ובכל אחד מהם הוא אמן-במה גדול. תחילה הוא מופיע כזקנה הממשכנת, בצעדים קטנטנים, תוך רשרוש מונוטוני של השמלה והנעליים, ובהבעות פניו הוא מייצג את הצייקנות של הזקנה, את חביבותה המעושה ואת פחדיה מפני זרים העלולים לשדוד אותה. אחר כך הוא מגלם את מרמלדוב המספר לרסקולניקוב על סוניה ועל משפחתה. זהו קטע מילולי כבד מאוד, ורוס מצליח להעביר אותו בקולו המיוסר, אם כי פה ושם עדיין ניכר המאמץ להתגבר על מחסום השפה. בתפקיד השלישי של אזרח הוא יעיל ומדויק.

גם ואדים חליף, ויטאלי ווסקובויניקוב ודניאל ברוק מגלמים כל אחד שלושה תפקידים אפיזודיים והם עושים אותם היטב. ווסקויניקוב מצטיין במיוחד בתפקיד העגלון, ואילו ואדים חליף יוצר דמות מיוחדת יש מאין בתפקיד קצין משטרה ששם עין (תרתי משמע) על רסקולניקוב. בעיקר הוא מגיע להישגיו כאשר הוא תקוע באמצע בין רסקולניקוב לחוקר הראשי פורפירי. ברגעים אלה הבעות הפנים שלו מרתקות ולא אחת גונבות את ההצגה.

אבל לא לאורך זמן כשמדובר בשחקן דודו ניב המגלם את פורפירי. ניב הוא וירטואוז של מחוות גוף, פנים, ידיים, אצבעות ועיניים. אצל ניב אלה מחוות שכל כולן נטועות בטקסט, שלו או של בן שיחו, משחקות את המתרחש ומאירות את הסמוי מהעין. האנטיתזה של דמותו לדמותו הזקופה והישירה של רסקולניקוב יוצרת חוויה בפני עצמה. הוא איננו זועם, הוא איננו לוחץ, הוא איננו צועק – רק פעם או פעמיים הוא מרעים בקולו לקראת הסוף המיוחל של החקירה, אבל אז, בדקות הארוכות המוליכות אל התוודותו של רסקולניקוב, דודו ניב גם מגיע לעוצמת ביטוי דרמטית כאילו הוא עצמו הוא הרוצח הנשבר ומתוודה על פשעו.

סיום נפלא ורב השראה לשלוש שעות של חווית תיאטרון נדירה.