פסטיבלים - מותו של סוכן – יהלום בתוך הג'ונגל

הבמאי מיכה לבינסון חזר אל המחזה של ארתור מילר ויחד עם משחקו המרגש של עודד תאומי שלף מתוכו את המסה גדולה של כשלון האדם האמריקני הקטן להגשים את חלומו

היער נשרף והאש בוערת

מאז העלאת הבכורה של "מותו של סוכן" ב- 1949 נקבעה לו דרגה גבוהה במיוחד ברשומות הדרמה האמריקנית, והוא שב ומופיע על בימות העולם בתדירות גבוהה. כזה גם גורלו בישראל – שש פעמים מאז העלאתו הראשונה בהבימה עם אהרון מסקין וחנה רובינא ועד העלאתו האחרונה לפני ארבע שנים, ושוב בהבימה, עם מוני מושונוב וסנדרה שדה. בדרך, לפני חמש עשרה שנים, ביים את המחזה מיכה לבינסון בתיאטרון באר שבע עם מרק חסמן ודינה דורון. עכשיו, כשהוא חוזר אל המחזה, הוא מביא עמו ראייה חדשה, בוגרת יותר, ואם להשתמש בדימוי המופיע במחזה, הוא נכנס לתוך הג`ונגל הגדול ושלף מתוכו יהלום של תיאטרון.

במרכז המחזה ניצבת דמותו של סוכן נוסע, וילי לומן, שבגיל 63 כבר אינו מספק את הסחורה, וברגעים של פיקחון הוא יודע שחייו הם כישלון, וכדי שבני משפחתו, שכניו ומעסיקו לא יידעו זאת, הוא מתכנן התאבדות. כך, הוא מאמין, יירד עמו כשלונו לקבר. הוא אפילו מתכנן לעשות זאת כך שביטוח חייו יגיע לידי משפחתו, אשתו לינדה ושני הבנים, ביף והפי.

וילי החמיץ את הזדמנויות חייו להגשים חלומות, אך למרות הכל הוא מוסיף להחזיק בהם, וכל זיק קטן של אשליה ביחס לעצמו או לבניו מעיר בו אופטימיות של ילד קטן. הוא משקר לעצמו והוא משקר לסובבים אותו. הוא שב ומועד, וחוזר לעמוד על רגליו, נע ונד בין ייאוש אמיתי לתקווה מדומה, וביממה האחרונה של חייו, שהיא המתוארת במחזה, הוא מעלה אותם באוב הזכרונות.

מילר כתב את המחזה ואת תפקידו של וילי לומן במה שלימים הוגדר כזרם התודעה. עבר ונהווה מתערבבים זה בזה, מוליכים אותו ואת הקהל אל תמונות מהעבר ואל החלומות שהיו אי-פעם, אל מערכות יחסים, ואל מציאות אכזרית שבה הוא יודע כי הגיע אל קצה הצוק, ואל התהום האורבת תחתיו. במהלך המחזה אומר ווילי כמה פעמים ללינדה, לילדיו ולסובבים אותו כי הם לא מבינים שהיער נשרף והאש בוערת. יער החלומות שלו. אש התודעה על כשלונו. ולקראת הסוף, כשהוא מתעקש לזרוע בגינת הבית זרעים שלא ינבטו לעולם הוא אומר "אין לי כלום באדמה". איש נטול שורשים, שבקרוב מאוד יהיה הוא עצמו עמוק באדמה. ומאחר שמילר בחר לקרוא למחזה "מותו של סוכן" הרי אין שום הפתעה בכך שזה גם יקרה. המפתיע הוא שלמרות הכל הדרך שוילי לומן עובר אל מותו בהצגה הזאת מרגשת עד דמעות.

במה גדולה פנויה לשחקניה
מיכה לבינסון כבמאי בחר להעלות את הטרגדיה עצומת הרגשות הזאת באמצעות המשחק של הצוות המשובח שלו, על הבמה הגדולה והחשופה כמעט כליל של התיאטרון הקאמרי. כבר מזמן לא נראתה במה גדולה כל כך פנויה לשחקניה. אורנה סמרוגונסקי ודרור הרנזון עיצבו אותה עבורו במינימליזם מדויק, כשבמרכזה ניצב המקרר הישן שעדיין יש לשם עליו ממש כמו המשכנתא על הבית שתיפרע סוף סוף באותו בוקר. במערכה הראשונה יש שתי בימות שטוחות המייצגות את חדרי השינה בבית, וגם את חדר המלון בבוסטון שבו יש לוילי מאהבת. במערכה השנייה נעלמות הבימות ורק רהיטים שונים נכנסים ויוצאים בהתאם למיקום ההתרחשויות.

בשתי המערכות מופיעות תמונות רקע אורבניות גדולות, ותמונת רקע אחת עץ עבות ומאחוריו שדה פתוח שטוף שמש לוהטת בסיוע של אחת מאותן הפתעות תאורה מצוינת לכל אורך ההצגה שעיצבה קרן גרנק. כמו התפאורה, התלבושות המצוינות והתאורה המדויקת, כך גם השכיל לבינסון לקבל מידי אלדד לידור פס קול מוזיקלי מרתק הנכנס ויוצא, או מביא ומוציא את מרקם הטרגדיה, כרקע כמעט קולנועי למתרחש – כמו במונולוג הפרידה של לינדה על קברו של וילי – או כאות לבאות, ואפילו כמכות קורנס טולסטואיות ברגע הגדול של הדרמה.

תאומי מדהים ודיין מרגשת
הישגו הגדול במיוחד של לבינסון הוא שבהצגה הזאת, במינימליות של טריקים, הוא יצר קונצ`רטו אנושי הזורם מתחילתו ועד סופו, כשתמונות ההווה והעבר נוגעות זו בזו, משתלבות, משתרגות ויוצרות מהמבנה המורכב של מילר רצף סימפוני סוחף אל שיאים מרגשים. את אלה יוצרים בהדרגה השחקנים שלבינסון עיצב את משחקם והפיק מהם הישגים אישיים ניכרים.

אין תפקיד קטן או גדול בהצגה הזאת שאיננו זוכה לביצוע מושלם. מדרך הטבע העיניים מופנות בראש וראשונה אל עודד תאומי המגיש ביצוע מדהים כווילי לומן. תאומי השיל מעליו גינונים מוכרים ונכנס בשלמות לעורו של לומן. כל פיסת כאב מקבלת את ביטויה במשחקו וקומתו שחה תחתיה, כשם שכל תקווה או חלום מאירים את פניו, מזקיפים אותו ומשחררים מתוכו את הילד שלא התבגר. כל מבוכה שלו מקבלת ביטוי פיזי וקולי, כשהוא מתחנן הוא עלוב ומעליב, וברגעי הזעם הוא ארי שואג הפורץ את הסוגר, וברגע אחד של תדהמה נוכח התפרצות האמת של בנו ביף הוא ניצב כפסל שיד אמן חרתה בפניו את כל עלבון חייו. משחק ענק של תאומי בשיא קריירת המשחק בת חמישים השנים שלו.

תיקי דיין מרגשת במיוחד בתפקיד הרעיה, לינדה, שבבימויו של לבינסון מוטעם היטב הפן של אחריותה ושותפותה לאשליותיו ולהונאותיו של וילי. במונולוגים שלה עם בניה במערכה הראשונה ובעיקר במערכה השנייה היא יוצרת מרקמים יפים של רגישות ושל רגש, של סמכות ותמימות אמיתית או לכאורה, ובמנולוג הקצר של הפרידה מוילי המת היא מבטאת בשקט מצמית את מלוא עוצמתה של הטרגדיה שלו.

הצגת חובה
בתפיסתו של מיכה לבינסון העיצוב של שני הבנים מרכזי להבנת המרקם של הטרגדיה האמריקנית שכתב מילר. יפתח קליין מצוין בתפקיד הבן הצעיר הפי הוא בן דמותו המרומז, והנחשף בהדרגה, של וילי. קליין עושה את זה בדייקנות רבה, אם כשהוא ילדותי ומחפש לשווא תשומת לב של אביו, אם כצעיר גנדרן המחפש הכרה בגבריותו, ובעיקר כשהוא מתנדנד בין אביו לאחיו, מנסה לשוא לחבר ביניהם או להתחבר אליהם ולפענח את הסוד הנורא שהביא לקרע ביניהם.

מיכה סלקטר עשה בשנים האחרונות צעדים גדולים וביסס מעמד של שחקן מרכזי בתמונת התיאטרון הישראלי. בהצגה הזאת הוא הוא פורע בגדול את כל ההבטחות שנתן עד עכשיו, ומשלים את הישגו ב"ביבר הזכוכית". סלקטר מביא לתפקיד ביף עוצמה והופך אותו לגיבור הטראגי השני של המחזה, אך בשונה מווילי, ביף שלו יודע ומכיר בכשלונו. המאבק שלו, ושוב בשונה מזה של ווילי, הוא שיכירו בכישלון הזה ויבינו אותו. סלקטר מרגש במיוחד ברגעים האלה שהוא מנסה להעביר את האמת שלו לאמו, לאחיו ובעיקר לאביו, שחלומו הגדול היה לראותו מצליח בכל דרכיו. סלקטר ותאומי הם יוצרים יחד מעמדים בלתי נשכחים של יחסי אב ובנו, בהם רגע הגילוי של הסוד השמור עמוק עמוק בלבם, על הרומן של ווילי בבוסטון, או הרגע שבו ביף-סלקטר נשבר אל כתפיו של ווילי באהבה כואבת.

צביקי לוין בתפקיד ברנרד, ויונתן צ`רצ`י בתפקיד אביו, הדוד צ`רלי, יוצרים שתי דמויות יפות שמשדרות דאגה, כנות וידידות, מיכל קלמן מגלמת יפה את האישה האחרת כדמות נשית שיש בה אהבה לווילי ולא רק לגרבי הניילון שהוא מביא לה בכל מפגש ביניהם. אוהד שחר מדויק ומצליח לשמר את הפן האנושי של הבוס הצעיר הווארד שאין לו סנטימנטים לעבר, אבי טרמין יוצר דמות אמיתית מתפקידון של מלצר ואלי גורנשטיין מעצב נהדר את האח המת בן כדמות אופראית מאוד, שרוחה והצלחתה שבים ומעיקים על ווילי וכשלונו. ליאת גליק, כאישה בבר, חרות אשכנזי כחברתה וכמזכירה ועירית הנוקד כמלצרית משלימות את צוות השחקנים המצוין בתפקידיהן האפיזודיים.

על ההצגה הזאת ניתן לכתוב עוד הרבה ולספר בשבחי הפרטים הרבים והמעשירים אותה והופכים אותה להצגת חובה. בזכות המחזה ובזכות הבימוי השומר על האקטואליות האנושית שלו, ובזכות משחקם הגדול של עודד תאומי, תיקי דיין, מיכה סלקטר, יפתח קליין וחבריהם.