הצגה חדשה מבית ליסין הבוחנת באמצעות בימוי וירטואוזי ומשחק משובח את נכונות הקהל להתמודד עם מחזה אנגלי מובהק
כל מה שאנגלי
העלאת "נערי ההיסטוריה" של אלן בנט בתיאטרון בית ליסין הוא מסוג ההימורים הרפרטואריים ממש כמו שהיה בשעתו עם "פלדה", "אונור" ו"הדבר האמיתי" שהועלו בתיאטרון הזה בניגוד לחששות שליוו את ההחלטה להציגם. יתרה מזאת, הצגת המחזה היא גם מראה ישירה למהותו של המחזה המעניין והלא שגרתי המעמת תפיסות "רפרטואריות" של מערכת החינוך ביחס למטען שיוצמד לתלמידים במהלך שנות הלימוד שלהם – השכלה ותרבות רחבות או ציונים נוצצים ועמידה בכל סוגי הבחינות שיידרשו לקריירה העתידה שלהם.
לא פחות חשוב הדגש שבנט, כמו סטופארד לפניו, שם באידיום האנגלי. השפה שלו שנונה ומבריקה, אבל לא כשלעצמה אלא כמהות ערכית, ולא בכדי נושא השפה והשימוש בה נדון במחזה ממש כמו הדיון בהיסטוריה וההתיחסות אליה. בנט איננו חד חידות אלא מגלגל במחזה את החומרים שלו כמו שיינן מקצועי מגלגל בלועו את היין הישן שבחבית, והוא מגדיר את הטעמים, הניחוחות ובעיקר את מטענם המיוחד כאמצעי ביטוי תרבותי "אנגלי" בעיקרו. זה הכוח המיוחד של בנט, וזה גם מה שיוצר קושי להעלות מחזה כמו "נערי ההיסטוריה" בפני קהל שאיננו אנגלי (או חיקוי-אנגלי). לזכותו של המתרגם שלומי מושקוביץ ייאמר כאן שמצא מענה למוקשים של בנט בעברית רבת-רמות, שיודעת להתרומם או לרדת ולהעביר לקהל את המסרים הגלויים או החבויים.
שיעורי ידע מוטרפים
עלילת המחזה מספרת על מורה מזדקן, הקטור, המבקש להעניק לתלמידיו השכלה ודעת שאינן מכוונות אל מבחני הבגרות והכניסה לאוניברסיטאות היוקרתיות בקיימברידג` ואוקספורד. אלא שמערכת החינוך הממסדית-שמרנית מעוניינת דווקא באלה, לא בהכרח מתוך דאגה כנה לתלמידים אלא בעיקר כדי להבטיח את קיומה שלה באמצעות תמיכות ומילגות שיינתנו לה בגין הצלחתה להעביר יותר ויותר תלמידים לשלב הבא.
כדי להשיג זאת מנהל בית הספר מגייס כנגד הקטור את ארווין, מורה צעיר שתפקידו ליישר את הקווים ולהכין את התלמידים לראיונות עם בוחנים, למבחני כניסה ולהליכה בתלם המצופה מהם. העימות המתפתח נקלע לבעיה שאותה מציבים התלמידים עצמם. הם כבר בחרו בדרכו של הקטור, וגם אם בסופו של דבר ארווין מצליח להכין אותם, כמו שכיום מכינים אצלנו לפסיכומטרי, הם בכל זאת יהיו משכילים ונאורים כפי שהקטור עיצב אותם בשעורי הידע הכללי המוטרפים שלו, שבהם ויכוחים, הצגות, שירה וריקודים היו אמצעי-הלימוד הנבחרים.
מנהל בית הספר, והמורה הבכירה גב` לינטוט משקיפים על הקרב מבחוץ. המנהל איננו מבין מה באמת קורה, המורה המנוסה כבר מבינה שהחינוך הגיע לעידן חדש, וכי ערכים ישנים ומוכרים חייבים לפנות מקום לחדשים. למרות אהדתה הרבה להקטור, היא שותפה פסיבית, בהסכמה או בשתיקה, למהלך ההדחה שלו.
הומוסקסואליות כבושה וגלויה
בתוך המערכת הזאת לכודה קבוצת התלמידים. הקטור כבש אותם כבר מזמן, ואפילו אם ארווין הצליח להכניס אותם לתפקוד שיטתי מוסכם ומקובל, הם יישארו מורדים לפי רוח החינוך שהעניק להם הקטור. הנאתם מהשעורים אתו גדולה, ומשום כך הם אפילו מוכנים לסבול הטרדה מינית במהלך הטרמפים שהוא נותן להם על האופנוע שלו, כל אחד בתורו, במהלך הנסיעה הביתה. רק תלמיד אחד אינו זוכה לכבוד המפוקפק הזה, פוזנר היהודי, הרך בנערי הכיתה, שמאוהב בגלוי בחברו המבריק והיפה דקין, בעוד זה מתרברב בגאון על כיבוש מזכירתו של המנהל.
בנט, המיוצג במחזה הן על ידי פוזנר והן על ידי סקריפס, הנוצרי הדתי, מטפל בנושא ההומוסקסואלי בכפפות עדינות, גם כשהוא עוסק בפדופיליה של הקטור – המביאה בסופו של דבר לסוף הקריירה שלו – ובעיקר כשהוא עוסק בפוזנר המתחבט ומתלבט ואין לו אוזן קשבת באמת. רק באמצעות התפתחות היחסים בין ארווין ודקין בנט מרשה לעצמו להיות חד וברור יחסית, כאשר התלמיד, שהוא מניפולטור אמן, חושף למעשה את האמיתות של המורה הצעיר על מיניותו ועל השכלתו.
עבור בנט העניין הזה איננו שולי או תבלין לנושא העיקרי. כי כן, כמו השפה והשימוש בה, החל מהשירה הנשגבת ועד לביטוי הגס ביותר, כך גם החיבור בין השכלה להומוסקסואליות היא כמעט לחם חוק אנגלי. מסממני ההיכר המובהקים של הפנימיות שם ואחר כך של הקולג`ים הגדולים, של מורים ושל אמנים ושל פוליטיקאים – כפי שהדברים נחשפו בהדרגה, כולל ההומוסקסואליות של בנט עצמו, עד לדיבור גלוי וברור וצפוי מראש. ההסתרה, ההכחשה, והפרופורציה הם אלה שמטרידים אותו. ביחס להיסטוריה וביחס לחיים בכלל. ממש כמו שיטות החינוך שמפתחות ומטפחות אותן.
בימוי וירטואוזי של להקה מושלמת
הרחבתי מעט את הדיון במחזה עצמו כדי שדברי ההערכה להפקתו הבימתית אצלנו יקבלו את המשמעות המלאה שלהם. כי כן, מיכה לבינסון יצר בהצגה הזאת הישג-בימוי מהגדולים ביותר בקריירה שלו, המצטרף, חרף השוני המובהק, להישג הטרי שלו בהצגת הקאמרי "מותו של סוכן". כמו באותה הצגה הוא יצק לתוך התבניות של המחזאי חיים חדשים באמצעות צוות שחקנים מעולה, כלהקה וכיחידים, אבל בעיקר באמצעות דקויות אבחנה שעיצבו בוירטואוזיות את ההצגה כולה כמהלך סימפוני סוחף של הקשבה ושל הנאה, של אמפטיה וזעזוע, של צחוק ושל דמע.
נסיונו של לבינסון בשליטה על כלים בימתיים שלובים שאותו ראינו גם בהצגות כמו "המפיקים" ו"באדנהיים" בא לידי ביטוי מובהק גם כאן כאשר הוא מייטיב להשתמש בעיצוב בימתי מצוין של אורנה סמורגונסקי ודרור הרנזון, בתאורה מרשימה של יחיאל אורגל הממלאת את חלל הבמה בדייקנות טקסטואלית, במוזיקה המצוינת כתמיד של אלדד לידור, בהדרכה הקולית הנפלאה של דוקי עצמון, ובסרטוני וידיאו של רון אסולין, המפרידים ומחברים בין התמונות והזמנים ובסיום גם בין התפקיד הראשי של הקטור לבין עברו הפוטוגני של עודד קוטלר המגלם אותו.
אמנות המשחק של קוטלר
אחד התפקידים הראשונים, ואולי אפילו האחרונים, שעודד קוטלר שיחק על הבמה הגדולה בפסז` דיזנגוף שנתיים אחרי שהתיאטרון הקאמרי עבר אליו, היה גם תפקידו הראשי הראשון – ווצק של גיאורג ביכנר. על פניו, בלי ספק, אין מה שמחבר בין דמותו של ווצק לזאת של הקטור. ואולי רק לכאורה, כי בכל זאת, בנקודה מסוימת במהלך "נערי ההיסטוריה" משחקו של קוטלר המבוגר כהקטור החזיר אותי אל ווצק שלו. זאת הייתה נקודת השבר שבסוף המערכה הראשונה שבה הקטור שומע, מבין ושותק את נפילתו. שם נחשף הלב. שם קוטלר הפך מהקטור ה"מלך" של תלמידיו, לאביון של חייו שלו. ממש כמו שהוא היה אז, לפני 44 שנים כווצק המגלה, מבין ומפנים את בגידתה של מארי כאות לנפילתו לתהום.
לאחר ההפסקה, מיד בתחילת המערכה השניה, זה התחזק עוד יותר כאשר קוטלר משיג שיא חדש במשחקו כהקטור המבקש לבשר לתלמידיו על סוף דרכו עמם. הם מפריעים לו, הם אינם נותנים לסער שבתוכו להתבטא, והוא נשבר. ומצמרר לראות את קוטלר-הקטור הגמלוני, המגודל, גועה כילד קטן, שרק פוזנר, הילד הקטן והמפוחד של הכיתה, מבין אותו ומנסה להרגיעו. תמונה של קרבה מצמיתה בין מי שהאינטלקט שלהם מחובר, אך המוסכמות מפרידות ביניהם.
משם ואילך הקטור יוצא למסע תבוסה ארוך, לכל אורכה של המערכה, שסופו בשתיקה כבדה מנשוא. במהלך הפוך לבראוורה של המערכה הראשונה, שבה הוא וירטואוז של מחוות, שפיו מפיק מרגליות של חוכמה ברהיטות מרתקת, קוטלר עושה קוטלר עושה את הדרך הכואבת הזאת במשחק נדיר של התרוקנות, כדי כך שאפילו הבגד המצוין שיוסי בן ארי עיצב עבורו (כמו עבור שאר התפקידים) נראה פתאום עלוב, מרוקן מהנוכחות המרתקת והמסעירה של קוטלר-הקטור שמילאה אותו עד אז.
כמיטב המסורת של ימי פסח, הייתי יכול לומר כאן "דיינו", אילמלא לבינסון הייטיב כל כך לעצב את משחקו של רפי תבורי המשעשע כראוי בתפקיד מנהל בית הספר השמרני והצבוע ושל סנדרה שדה שיוצקת דמות מלאה לתפקיד המורה הוותיקה, שיודעת לפתע למרוד באחוות הגברים הנצחית (ושניהם זוכים לתשואות רמות במהלך ההצגה) ושל מורדי גרשון המדויק מאוד בתפקיד המורה הצעיר המתחרה בהקטור על מוחם של תלמידיו ועל לבו של דקין שהוא גם מבריק וגם יפה, ומנסה לשווא להסתיר את השד ההומוסקסואלי שיש לו בארון שלו.
שמונה נערים מופלאים
אלא שאין סיכוי להצגה של "נערי ההיסטוריה" אם כל שמונה השחקנים המגלמים אותם אינם מצוינים. זאת משימה קשה לכל במאי לבחור שחקנים מתאימים לכל תפקיד, ופי כמה היא קשה כשמדובר בבחירת שחקנים צעירים לקבוצת התלמידים של בנט. הם צריכים להיות מוכשרים, מקצועיים, טבעיים, אמיתיים, מוזיקליים, רעננים, פיקחים, תמימים, נועזים, מפוחדים. והכל בעת ובעונה אחת. והם צריכים להיות אינדיבידואליים ובה בעת קבוצה שיוצרת תחושה שהם אכן יחד, כתלמידים שהתבגרו יחד, למדו, השכילו, השתנו וכחברים מסורים.
ואת זה לבינסון עשה בגדול מאוד. החל בהחלטה לקחת שחקנים שיש להם כבר ניסיון בימתי או טלוויזיוני וקולנועי יחד עם פרחי-שחקנים שעתה זה יצאו מבית ספרם וזה תפקידם הראשון בתיאטרון רפרטוארי. התוצאה המיידית היא שנערי ההיסטוריה של בית ליסין אמנם אינם נראים כנערים אך הם דווקא מייטיבים להעביר את מרקם התחושות הנעריות שהמחזאי והבמאי הציבו לפתחם. והם עושים זאת בגדול, כל אחד בדרכו ובאישיותו ובעיקר בדבוקה שהם יוצרים, ששיאה המייצג הוא בקטע שבו הם שרים כמקהלה כנסייתית כשכל קול נותן את הגוון המיוחד שלו למכלול.
ואלה הם השחקנים והישגיהם: דניאל ברונפמן רהוט מאוד סקריפס המלווה העיקרי את העלילה בדברי קישור ובנגינה מרשימה בפסנתר, והוא איש סודו הנאמן של דקין, שאותו משחק בוירטואוזיות מרגשת דן שפירא, שכל תנועה ומחווה שלו לוכדים את העין ומשחקו צובר עוצמה ככל שהדמות המניפולטיבית שלו באה לידי ביטוי. שחר ישי, שגם סייע בעיצוב כוריאוגרפי לאחד השירים שהנערים מבצעים, יוצר דמות משעשעת של רוג`, הטמבל שכל עניינו הוא במשחק הכדורגל, וכמוהו יניב לוי השמנמן שחבורה בתפקיד טימז שיש לו חידוד וחץ לכל דבר ועניין. שלומי טפיארו, אבי אכתר ודן קיזלר משלימים היטב את הצוות גם אם תפקידיהם מצומצמים יותר בביטויים האינדיבידואלי. ואחרון, עידו רוזנברג הנוגע ללב במשחקו הנקי והמדויק כמו בשירים שהוא שר נפלא כפוזנר, הילד בין הנערים כפי שאלן בנט מתאר את עצמו בספרו האוטוביוגרפי.
כפי שציינתי בתחילת המאמר הזה, העלאת "נערי ההיסטוריה" בתיאטרון ישראלי היא הימור רפרטוארי גדול. אבל כל החששות שליוו את ההחלטה יכולים לנוח במקומם בשלום. השחקנים, המעצבים והבמאי שיחקו אותה הפעם בקלפים נכונים. התוצאה היא הצגה שיש בה גם תוכן מהותי, אפילו אצלנו בארץ חמדת אבות שמערכת החינוך שלה אינה חדלה לחפש דרך אל לב התלמידים ואל שכלם, ויש בה תיאטרון איכותי עם בימוי וירטואוזי של מיכה לבינסון ומשחק רחב יריעה ומרגש של עודד קוטלר.
11/04/2007
:תאריך יצירה
|