פסטיבלים - "הבן הבכור"

עיבוד ישראלי למחזה רוסי יוצר תשתית להצגה תוססת, שנונה ונוגעת ללב עם משה איבגי, שמצא כנראה את נשמתו הרוסית בתיאטרון גשר

התהילה של וומפילוב

אחת המטרות שתיאטרון גשר חייב בהן בתוקף זהותם המיוחדת של מייסדיו היא הבאת הדרמה הרוסית העשירה, הקלאסית, המוכרת, ולא פחות ממנה החדשה והאיכותית שנוצרה תחת העננה הקודרת של המשטר הקומוניסטי. כך נעשה בעבר עם בולגקוב, ועדיין יש עוד מה להביא מיצירתו, כך נעשה עתה עם גריגורי גורין וגרסתו לסיפור הברון מינכהאוזן (ושעתה של הביקורת על הצגה זו עוד תבוא), וכך עם המחזאי האלמוני כאן אלכסנדר וומפילוב, שאת המחזה שלו "הבן הבכור" מעלה עתה התיאטרון בגרסה ישראלית למהדרין של בן לוין.

וומפילוב, כדאי לדעת, נולד כנראה להיות סופר, כפי שניבא אביו עוד כשהיה עובר ברחם אמו. הוא נולד ב-1937 וגדל בסיביר, במרחק 5,000 ק"מ ממוסקבה. שם גם אביו הוצא להורג, במהלך טרור-הטיהור הסטאליני הגדול, כשהבן היה בן שנה. עשרים שנה אחר כך התגשמה נבואת האב ובנו פרסם את הסיפור הראשון שכתב כסטודנט. ב- 1963 הגיע למוסקבה ללמוד ספרות במכון ע"ש גורקי, ואז הבין שייעודו האמיתי הוא להיות מחזאי. אלא שההומור והשנינות שגילה במחזותיו לא הסתירו דיים את הביקורת על המציאות הסובייטית, והתיאטראות נמנעו מהעלאתם. רק ב- 1972 השתנה המצב ושלושה מחזות שלו הועלו במוסקבה ובלנינגרד, ויחד עם נישואיו, נראה היה שהגורל מתחיל לחייך אליו. לפחות עד ה- 17 באוגוסט של אותה שנה כאשר יצא לשייט עם חברים באגם באיקל, הסירה התהפכה והוא טבע.

אבל הגורל בשלו, בכל זאת מחייך, כי התהילה שוומפילוב ציפה לה נסקה מאז, ומחזותיו מוצגים בלי הרף, יצירותיו עובדו לסרטי קולנוע, והוא נחשב כאחד המשפיעים החשובים על התפתחות הדרמה הרוסית ברבע האחרון של המאה הקודמת, בשנים שראו בין השאר גם את גלי העלייה הגוברים מרוסיה לישראל, ששיאם בעשור האחרון.

מפרובינציה רוסית לפרבר תל-אביבי

וורפילוב לא חזה כמובן את מה שמתרחש בארץ לעולים מרוסיה. הוא כתב על פרובינציה רוסית-סובייטית ואנשיה הגולים מהמרכז בהומור דק אך שנון להפליא. המחזה "הבן הבכור" ובכותרת המשנה הרוסית כל כך "יום מאושר בחיי אומלל", הוא כנראה רוסי עד לשד עצמותיו, אם לסמוך על הצלחתו הפנומנלית שם.

בדרך כלל אינני חסיד של עיבוד מחזות על מציאות רחוקה למציאות ישראלית. אני מאמין גדול ביכולתו של הקהל בארץ להבין את המסופר ולהשליך ממנו על החיים כאן ועכשיו. אבל אני מודה שהעיבוד והנוסח העברי שהכין בן לוין למחזה הזה מוצלח ומשכנע כי לפעמים יש מקום גם לחרוג מהכלל, ובתנאי שהגרסה הישראלית ניצבת על קרקע מוצקה. וזה בהחלט מה שלוין השכיל לעשות בהעבירו את עלילת המחזה מפרובינציה רוסית לזו של פרבר תל-אביבי, ושל האנשים החיים בו בריחוק נפשי מהמרכז. גם העובדה שמדובר בגרסה להצגה בתיאטרון גשר, שהקהל שלו, כמו להקת שחקניו, נשען לא במעט על אותה עלייה רוסית משחקת היטב לטובת העיבוד. לוין גם שיבץ בעיבוד ציטוטים מתוך "רונקרנץ וגילדנשטרן" של סטופרד, אותה הצגת-בראשית של התיאטרון הזה ב-1991, ומתוך "בשפל" של גורקי, שאף הוא הועלה בו לפני 13 שנים. ללמדנו אולי על קשר הדוק ומיוחד שנוצר דווקא אצלנו בין התרבויות השונות.

גיבור המחזה הוא נגן הקלרנית סאראפנוב, שמסתיר מבנו ובתו את עובדת פיטוריו מהתזמורת ויוצא מדי ערב לבוש במחלצות כדי להתייצב בפינת רחוב ולנגן כקבצן. הוא חולם לכתוב אורטוריה גדולה "כל בני האדם אחים הם", אך עד כה כתב רק את העמוד הראשון בפרטיטורה שלה. הבת נינה אמורה לעזוב את הבית לצפון יחד עם גדי, קצין במשטרה הצבאית, והבן הצעיר מישקה מאוהב עד ייאוש במאיה, שכנה יפהפייה המבוגרת ממנו ב-13 שנים. לילה אחד חודרים לדירתם שני צעירים, וולודיה, סטודנט לרפואה וחברו סילבה, שלילה גשום תפס אותם ללא מחסה, הרחק ממעונות הסטודנטים. הם נכנסים לדירתו של סאראפנוב, ושם מתחילה מעין טרגי-קומדיה של הטעיות, כאשר סילבה משכנע את וולודיה להתחזות לבנו הבכור של סאראפנוב, פרי פרשיית אהבה משכבר. התרמית שנועדה רק לתת מיטה חמה ללילה אחד מתפתחת לכיוונים שונים, מפתיעים, ונוגעים ללב לא פחות משהם מצחיקים. עד דמעות, בכל מקרה.

איבגי בדמות רוסית אמינה

להצלחתו של העיבוד תורמת הבמאית לנה קריינדלין שהעמידה הצגה רעננה, תוססת מאוד, עם רעיונות יפים, מרגשים או מצחיקים, ובראשם הרעיון ללהק את משה איבגי בתפקיד הרוסי כל כך של סאראפנוב. איבגי היה צריך ללמוד רוסית, דיבור ומבטא מעודן, בנשימה מלאת רוח, וגם לנגן קטע בקלרנית. התוצאה היא שהוא פשוט היה שם, בתוך הדמות והתרבות שבה צמח סאראפנוב, כפסע בינו לבין הדוד ואניה שהוא ודאי יגלם בעתיד הלא רחוק.

בינתיים איבגי פשוט יוצר דמות אמינה מאוד בכאבה, בצער גידול בנים, בגעגועים להרפתקה שהייתה לו בקייב והוא בקושי זוכר ובשמחתו על הבן החדש שקיבל לפתע בלילה גשום אחד בתל-אביב. איבגי מצליח לשמור על מתח גבוה של משחקו, בהדרכתה המצוינת של הבימאית, ככל שההצגה מתקדמת אל שיאיה המרגשים. מי שיראה לא ישכח בין השאר איך הוא מגיש לוולודיה תיבת כסף קטנה (וכמה זה יפה שהיא קטנה!) העוברת בירושה מאב לבנו הבכור, ולא ישכח את שמחתו שהנה גם לו יש בן בכור. בכל זאת יש משהו יהודי נצחי בקלרניתן הרוסי הזה. ועל הסיום לא אדבר למען מי שירוצו לראות את ההצגה הנהדרת הזאת – פשוט נפלא.

איבגי לא לבדו בחזית הישראלית שהציבה קריינדלין להצגה הרוסית-ישראלית שלה. יעל לוין בתפקיד הבת נינה נמרצת, מפוקחת ובכל זאת בעלת נשמה רוסית עמוקה. אורי יניב נהדר בתפקיד הבן ה"סברה" מישקה, לוהט, שועט, נרגש, מאוהב עד טירוף. מיקי לאון, שב"גן הדובדבנים" עשה אף הוא את המעבר המוצלח לנשמה הרוסית, חוזר באנרגיה מצוינת להיות צבר ישראלי מחוספס, מלא חן וקסם.

דניאל צ`רניש מגלם בשכנוע רב את דמותו המיוחדת של וולודיה, הנקרע בין התרמית שנכפתה עליו להיות בנו הבכור של סאראפנוב לבין יושרו האומר לו לשים קץ לפרשה לפני שיהיה מאוחר. צ`רניש מצליח במיוחד לבטא את ההבנה לנפש "אביו", ובכך יוצר שיווי משקל נכון ביניהם. צ`רניש, כמו בוריס אחנוב, בתפקיד שכן נרגן ושנון, מייצגים בצוות את השכבה הרוסית, הוותיקה והצעירה של התיאטרון.

אחרונים מצליחים הם שני הבוגרים הצעירים של הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, העושים צעדיהם הראשונים בתיאטרון הרפרטוארי: נטע שפיגלמן בתפקיד השכנה הנחשקת (ובצדק רב) מאיה, ויונתן מילר בתפקיד הקצין הישראלי הבטוח בעצמו עד בלי גבול.

משל למקומו של גשר

תפאורה מעניינת עיצב להצגה סשה לסיאנסקי שהצליח להעביר יפה משהו מהמרקם הארכיטקטוני הישן והיפה של תל-אביב (כולל מדרכות בקועות ההופכות לשלוליות עם הגשם הראשון), ואבי יונה בואנו (במבי) היטיב להעניק תאורה עירונית-חורפית בתמונות הרחוב לצד תאורה ביתית מאוד בתמונות הפנים. אנה איצקוביץ עיצבה היטב את התלבושות.

מי שנתן לכל ההצגה נופך מיוחד הוא מלחין הבית של גשר, אבי בנימין, שגם הלחין עבורנו את העמוד הראשון המרשים מהאורטוריה הבלתי של סאראפנוב גם ליווה את המתרחש בטפטופי-מוזיקה (כמעט כמו בסונטה הגדולה לפסנתר מאת צ`ייקובסקי) ובנושא קצרצר, שאם אינני טועה נלקח מפתיחת הפרק השני "דומקה" בחמישייה לפסנתר ומיתרים מאת דבוז`אק. בחירה מצוינת שנתנה נשמה יתרה לכל המוזיקה שאחריה.
"הבן הבכור" יכול לשמש משל מעניין למקומו של תיאטרון גשר בתמונת התיאטרון הישראלי, ולא צריך נמשל כדי להבין שמקומו אצלנו צריך להיות מובטח, וכי הקשיים שהתעוררו לאחרונה ייפתרו. אני מקווה שההצגה הזאת תתרום לכך