באופן מקרי או לא מציגות בימים אלה עלי בימות קבוצה של הצגות העוסקות בדמויות נשים , חלקן היסטוריות וחלקן פרי הדמיון, שמייצגות בדרמטיות או בהומור את המתרחש בעולמן. צבי גורן בסקירה של תיאטרון נשי על נשים.
"נשים זרות" - אז ועכשיו
אמש, בתיאטרון הערבי-עברי ביפו הועלתה בכורת המחזה "נשים זרות" מאת יוספה אבן-שושן, בבימויה ובהפקתה. המחזה הוא למעשה קבוצת מונולוגים, בלשון מקראית לכאורה, המזכירה פה ושם גם טקסטים נוסח "צור וירושלים" של שוהם (שאבן שושן ערכה-עידכנה לפני כמה שנים לרגל הצגת המחזה בתיאטרון בית ליסין).
שש נשים, שתיים מהן מוכרות היטב – אשת פוטיפרע ואסתר המלכה – ומספר שהוא גם אישה וגם כבשה, שוטחות בפני הקהל את עינויין בידי גברים, שכמה מהם שבויים באמונותיהם ובמוסכמות חברתיות, ואחרים פשוט מנצלים אותן, אם בחדרי חדרים אם בפומבי, או סוחרים בהן, או זונחים אותן, או רוצחים אותן בדם חם מאוד. הנשים, יש לומר, הן זרות במשמעויות שונות של המושג. נוכריות בחברה היהודית, או נחשבות למפגע במשפחתן, מסיבות שונות, ואחת מהן, הכבשה, זרה בקרב המין האנושי.
לכל סיפור מקראי או כמו מקראי שאותו אספה אבן שושן מממקורות שונים, יש בת דמות "עקרונית" מקבילה בישראל בת ימינו. וכך אנו פוגשים באמצעותן ילדים עולים שננטשו על ידי הוריהם והם הומלסים, עובדות זרות משוללות זכויות פרט המגורשות בחרפה מהארץ, בנות מיעוטים שנרצחו מסיבות שונות, נשים המגורשות מהחברה שבה גדלו בשל אהבתן לגבר בן דת אחרת, נשים שבעליהן כולאים אותן ללא מימוש פיזי של נשיותן, נשים שהן קרבנות של תעשיית המין הפורחת כאן או נשים שנצרבו עד תום באהבתן הבלתי אפשרית.
לא קל לשבת מול הנשים האלה ולשמוע את זעקתן ואת ניסיונן – על פי המחזה – לקבל תיקון ולזכות במנוחת עולם, במחילת-כפרות, וברחמי שמים. לא לגמרי ברור על מה ולמה הן זקוקות לכל זה כדי לספר את הסיפור שהוא עצמו מהלך של תיקון כפי שכל יועץ פסיכולוגי יסביר למי שמתיישב מולו ופורק את עול סבלו.
אבל בשעת מעשה זה מרשים ואפילו מרגש בזכות משחק משובח בדרך כלל של שבע השחקניות שאבן שושן ריכזה בהצגה הזאת, ומעבירות בכוח שכנוע רב את הסיפור שבפיהן. שבע שחקניות, אשר שש מהן – מהרטה ברוך, מרינה בלווצב, קסניה רבינוביץ`, ראודה, קלאודיה דה לה סטה וסנדרה שנוולד הן נשים שלא נולדו כאן, או שאינן יהודיות, או ששפת אמן אינה עברית ולפיכך הן מייצגות בעצמן את ה"זרות", אלה משמשות כרקע לשחקנית הישראלית מלידה איילת גבאי-יגודה, הזרה בין הזרות..
ההפקה ממוקמת בתוך תפאורה מרשימה של עץ, ברזל, נוצות ומים שעיצב ערן עצמון, שמשנה צורה באמצעות התאורה הרגישה של זיו וולושין, פס הקול של קלאודיה דה לה סטה מעובד היטב, ואת שיר הסיום הדרמטי הלחין יובל מסנר.
הצגה זו באה עבורי בהמשך ישיר לשתי המונודרמות "פשוטה" של מיקי פלג-רוטשטיין ו"ככה זה היה" של נטליה מנור שזכו בפרסים בתיאטרונטו בעכו ועניינן דיכוי והשפלה, התנכרות וניצול מיני של ילדה ושל אישה. על הצגות מצוינות אלה תיכתב הביקורת כאשר הן יועלו בהבימה ובגשר.
היי יפה – ואל תשכחי לחייך
אבל לא רק הסבל והקדרות הן מאפייני עולם הנשים כפי שמציגות זאת שתי הצגות רצות בעלות דרגה גבוהה במיוחד של הומור. הראשונה בהן, שהועלתה לראשונה במסגרת זירת פסטיבל ישראל לפני שנה היא "היי יפה" שזכתה בפרס היצירה המבטיחה שם, ובפרס פסטיבל ברנו, צ`כיה וכבר זוכה להצלחה רבה בארץ ובחו"ל. ההצגה המקסימה הזאת נוצרה בהשראת ספרי הדרכה וטיפוח לנשים משנות החמישים.
ההצגה מוגדרת כ-"קברט מוזיקלי" וביימה אותה בחיוך מדויק שיר גולדברג. שלוש שחקניות צעירות נתלי פינשטין, אפרת קרמזין-ויסמן וקארין מרום מדגמנות-מציגות נשים שונות ולמעשה חיות את המסכה הנשית שנשים יצרו לעצמן, ולא פעם כדי לכסות על צלקות פיזיות או נפשיות (מהגברים, כמובן). הן לובשות צורה ופושטות צורה, ומשחק קליל ומלא הומור עצמי, בסיוע מחוכים ובגדים משכבר שעיצבה אולה שבצוב, ובאמצעות טקסטים מקוריים מאותם ספרי הדרכה, טקסטים אחרים ושירים שכתבה והלחינה אדי ויסמן בעלת הנוכחות הדרמטית ליד הפסנתר בצד הבמה.
את התנועה היפה עיצב להן רועי סרוק, אף הוא שחקן צעיר, וסוניה הרטוניאן-קורצר עיצבה את חלל הבמה המרשים כולל שלל האביזרים הנשלפים בזה אחר זה, בתאורה שעיצב מרטין עדין ע"פ רעיון של נתלי פינשטין. ויש גם בובה שעיצבה רותי אבליוביץ`.
"זיסעלע" – אמא יש רק יהודיה
"זיסעלע" הוא תיאטרון מחול מקורי, משעשע, מרגש ומקסים שנוצר לפני כמה חודשים במסגרת החממה של בית ציוני אמריקה, והצלחתו המיידית כבשה את עינה של ציפי פינס, מנהלת בית ליסין שהחליטה לאמץ את המופע המיוחד ולהריץ אותו במסגרת הרפרטואר של התיאטרון.
המופע מתאר ללא מילים אך בהומור שופע את מערכת היחסים הכובשת-חונקת בין האם היהודיה (זו שאנו מזהים משום-מה במושג "פולנייה") לבין בתה (וגם בנה, אם זכתה גם ב"אוצר" כזה). האם הזאת מיוצגת על ידי ארבע שחקניות, וכך גם הבת מיוצגת על ידי ארבע שחקניות-רקדניות ורק הבן הנזרק ככלי אין חפץ בין האם לבת מיוצג על ידי שחקן-רקדן אחד, מתן זרחיה, שכמעט גונב להן את ההצגה.
כמעט, כי שמונה הנשים – דקלה הדר, לירית זזון, רוית יעקב, נעם כץ, כנרת לימוני, עינת סגל, מיכל שי וקרן שיניוק - פשוט נפלאות בתנועתן, בהבעות פנים ובמחוות גוף שמעלות חוויות פולקלוריסטיות של האמהות היהודית לצלילי שירים ביידיש מפי חווה אלברשטיין והאחיות ברי. רק חבל מאוד כי השירים אינם זוכים לתרגום מוקרן בכתוביות, ואפשר להצטער גם על כך שאין בדף התוכנייה זיהוי מבחין בין הארבע שמגלמות את האמא לבין אלה שמגלמות את הבת.
את הכוריאוגרפיה והבימוי שופעי ההומור יצרה מוריה זרחיה, את התפאורה עיצבה מאיה פלג, ואת התלבושות – שכמו ב"היי יפה" הן בעלות חשיבות עליונה להנאה – עיצבו מוריה זרחיה ונטע בלומנטל. הדס אילון-לוז עיצבה את התאורה.
"מסיבת פיג`מות" – זה מתחיל כבר בילדות
וכאילו לא די בכך, הנה בסטודיו של יורם לוינשטיין ביים גיל צ`רנוביץ את "מסיבת פיג`מות" שכתב וגם כאן - בהומור חד ושובה לב. זו הצגה לילדים שבה מגלות שש ילדות דברים חדשים על עצמן, על חברותיהן, על התקבלות בחברה, על מצוקות וכאבים, חלומות ומשאלות – כל מה שביום מן הימים אולי ייראה בעיניהן כחווית ילדות מתוקה, או כזיכרון לסיוט שבה על תיקונו במועד.
צ`רנוביץ ביים את ההצגה בישירות נכונה, כשתלמידות השנה השלישית בסטודיו נמנעות מהתיילדות, ומעצבות את הילדות במלוא התנופה של שחקניות בוגרות (עדיין צעירות דיין כדי שזה יוסיף מנת הומור למשחקן). כל אחת מהתלמידות יוצרת דמות ברורה ומדויקת.
את התפאורה והתלבושות היפות עיצבה אפרת ערבות ושי בן יעקב ערך את המוזיקה. את התאורה האפקטיבית המעבירה ממציאות למשחק או לחלום עיצב אותו זיו וולושין, שעיצב את התאורה ל"נשים זרות".
הנה כך נסגר המעגל המיוחד הזה של נשים בראי הצגות התיאטרון אצלנו, כאן ועכשיו.
19/04/2007
:תאריך יצירה
|