כל הזדמנות לראות ארבעה שחקנים טובים חוברים יחד בכימיה בימתית היא הזדמנות להנאה צרופה וראויה. וזה מה שמזמנת הצגת "פרפרים הם חופשיים" בהבימה.
המחזה, מאת לאונרד גרש, עלה לראשונה על בימת ברודוויי ב-1969 ושנה אחר כך כבר נחת אצלנו וזכה להפקה והצלחה ארוכת נשימה בתיאטרון גיורא גודיק. בהמשך הוא הופק כאן עוד פעמיים – בתיאטרון לילך ב-1980 ובתיאטרון הספרייה ב-2001 – ולא בכדי.
מדובר בקומדיה רומנטית מהוקצעת שבין שאר מעלותיה מצויה הפשטות הגלויה של עלילתה מזה, והמסר האנושי הברור שלה מזה. הקהל אינו נדרש לפענח סודות או לנחש את הסוף הטוב, אלא להצטרף למפגש הרומנטי והמצחיק שיצר גרש במיומנות רבה.
במרכז העלילה ניצב דון, צעיר עיוור המבקש להשתחרר ממוסרות האהבה והדאגה של אמו. האם, באמצעות כישרונה הספרותי, הצליחה במשך שנים רבות להתמודד עם עיוורונו, ואף ללמד אותו לעשות זאת. דון מחפש את דרכו כמוזיקאי בניו יורק, ובדרכו להצלחה פולשת אליו שכנה צעירה, שבנעוריה כבר הייתה נשואה שישה ימים, ועכשיו היא רוצה להיות שחקנית. היא הפרפר המושלם הנוחת על כף ידו שלו דון.
המפגש הרומנטי הזה מוגש כאמור כקומדיה, אך גם ברגעים של דרמה מרגשת, שפועלת היטב למרות שבימינו כבר לא צריך אולי להזכיר שעיוורים הם ככל האדם, וזכותם לאושר ואהבה איננה שונה מאלה של הפיקחים.
שלומי מושקוביץ הכין תרגום עברי עדכני מצוין, שנעשה בעקבות תרגומה של המשוררת תרצה אתר ז"ל. אינני יודע אם יש לכך תקדים אבל זאת הפעם הראשונה שאני נתקל בקרדיט כזה "תרגום:... בעקבות..." ואני מוצא זאת לא רק מכובד אלא גם ראוי.
דנה צרפתי עיצבה על הבמה לופט ניו יורקי יפה ומאיר עיניים, וכן את התלבושות הטובות, ומאיר אלון האיר היטב את הבמה והשחקנים. קוסטין קנליס-אולייר ערך את מוזיקת הרקע והמעברים – וראוי היה שבתכנייה יצוינו שמות הקטעים ומחבריהם.
גיא זו-ארץ מגלם את דון העיוור בטבעיות מוחלטת, מבלי להפגין את היותו עיוור. זו-ארץ מגיש מצוין את המרכיב הקומי של הדמות, את ההתאהבות בשכנתו (ששיאה בפזמון היפה שזו-ארץ עצמו הלחין למילים של שלומי מושקוביץ), ובעיקר את רגעי הכאב, הזעם והחשבון שהוא מנהל עם עמו.
הילה וידור היא השכנה ג`יל, והיא הפרפר המושלם שאפשר לייחל לו כיום. שטף הדיבור שלה, והתיאום המוחלט בתנועתה, יוצרים דמות מרתקת. הלוואי שכל השכנות היו כמוה.
לא בטוח שזה גם מה שהייתי מאחל לעצמי ביחס לדמות האם שבמחזה, אבל אם יבטיחו לי את ליא קניג המגלמת אותה בהצגה הזאת – אני קונה בשתי ידיים.
התכנייה מציינת את העובדה שקניג מופיעה עתה בשש הצגות – שיא של שחקנית שהיא עצמה יכולה להיחשב כתיאטרון רפרטוארי לכל דבר. קניג יודעת טוב טוב את אמנות המשחק – החל בכניסתה הראשונה לבמה, דרך כל תנועה, כל משפט, ולפעמים רק מילה, ובכל מחוות פנים או גוף. וכשצריך היא נוגעת ללב, בשתיקה רבת משמעות.
תוספת ראויה לדור השחקנים הצעירים הוא טל ירימי המופיע בתפקיד אפיזודי של במאי-חרמן. ירימי יוצר מהתפקיד הקטן דמות משעשעת וברורה מאוד.
ואחרונה חביבה, טטיאנה קנליס-אולייר, שאיננה משתתפת בהצגה כשחקנית אלא כבמאית, ומגיעות לה תשואות חמות על יוזמתה להעלות את ההצגה - בעיקר עבור הילה וידור, שעמה ועם ליא קניג היא מופיעה ב"שלוש נשים גבוהות" ובעבור גיא זו-ארץ שעמו הופיעה ב"אנה פרנק".
קנליס-אולייר עושה חיל בתפקידה הראשון כבמאית בתיאטרון המקצועי. קודם כל בזכות הבנתה את אמנות המשחק, וכמובן באמצעות היכרותה האישית עם שלושת כוכבי ההצגה. היא מפיקה מהם בדיוק את מה שהיא מכוונת אליו בדבריה כי עליהם לגלם דמויות ש"שוברות את החומות שבנו לעצמן כאמת פנימית מובהקת". תחת הדרכתה הם עושים את התהליך הזה בהתנהלות טבעית, שהיא גם מדודה ומדויקת מאוד.
לסיכום - "פרפרים הם חופשיים" היא תיאטרון טוב, נגיש וחי. האמת שבו אולי לא מוליכה אל העיוורון הקלאסי של אדיפוס, אבל היא בהחלט פוקחת עיניים.
תאריכי הצגות
צבי גורן
09/04/2004
:תאריך יצירה
|