פסטיבלים - "אריאדנה בנקסוס"

האופרה הרביעית של שטראוס שמגיעה לאופרה הישראלית מגלה שוב את מעלותיו כמלחין בעל חוש מופלא לגוונים של רגש מהייאוש ועד האושר

קריצת מחווה למוצרט

"אריאדנה בנקסוס" היא אחת מארבע או חמש האופרות הפופולריות ברפרטואר רחב היריעה שהותיר אחריו ריכרד שטראוס. ואחרי שכבר ראינו כאן את הדרמות הסוערות של "אלקטרה" ו"סלומה" והתענגנו על ניחוחות "אביר הוורד" (רוזנקווליר) הגיע תורה של המחווה הנפלאה שלו ושל אמן הליברית שלו, הוגו פון הופמנסטאל, למוצרט ולגאון הליברית שלו, לורנצו דה פונטה.

עלילת האופרה כפולה: מחד, וזה עניינו של הפרולוג, אנו מצויים בטרקלין של וינאי עשיר שהחליט לתמוך בתרבות, בדרכו שלו. הוא הזמין מלחין צעיר ואלמוני להעלות אופרה פרי עטו בבכורה עולמית, אך בה בעת גם הזמין להקת קומדיאנטים א-לה-איטליה להעלות אופרטה קלילה. אבל בעיקר חשקה נפשו בזיקוקין די נור, ולאחר עיון בלוח הזמנים הלחוץ שיצר הוא ממציא פתרון: שתי היצירות המוזיקליות, הרצינית והקומית, יבוצעו בעת ובעונה אחת, ויסתיימו בדיוק ברגע שנקבע להזנקת הזיקוקים.

מי שמכיר דיסקים של באך או של מוצרט או וגנר או ויולדי שהולבשו עליהם סגנונות מוזיקליים אתניים יודע שהכל (כמעט) אפשרי, אם רק רוצים (בחברות התקליטים הרעבות להצלחה), או אם אין ברירה כמו בעלילת האופרה הזאת, כפי שזה מתברר בתמונה שבה האופרה של המלחין מועלית בהשתתפות המוקיונים, ואכן, זה עובד, ואפילו לא רע. תרבות היא תרבות ואם רק רוצים גם נהנים ממנה בלי בושה. כאילו שטראוס והופמנסטאל מלעיגים בקריצה הן על האופרה-סריה הטרגית והן על האופרטה הסתמית. (כמובן שיש אפשרות גם לפענח את העניין כביטוי להבדלי המעמדות בחברה, או כמאבק נגד תרבות הטלנובלות והשעשועונים הגוזלים את לב ההמונים).

חגיגה מוזיקלית

אבל גם בלי להביא בחשבון את נקודות הדמיון הרבות, או בלשון ימינו את "ההתכתבות" בין יצירתו של שטראוס ליצירותיו הגדולות של מוצרט, בכל הנוגע לדמויות הנשים, ליחסיהן עם הגברים, למצבי רוחן, או להפקדת תפקיד גבר בידי זמרת, כפי שגם ראינו ב"רוזנקוליר" הגדולה, ואפילו אם נשכח לרגע (וזה בלתי אפשרי) שכמו ב"חליל הקסם" גם כאן יש תפקיד חשוב לשלישיית-נשים מלוות – התוצאה היא חגיגה מוזיקלית נהדרת. חגיגה שיש בה שפע של מנות להתענג עליהן, החל מהמלודיות הענוגות ועוצרות הנשימה לשלוש זמרות מעולות וכלה בתזמור המרתק לתזמורת איכותית, וביחד למנצח בעל ראייה טובה במיוחד של האוצר שהוא מנהיג בשרביטו.

הביצוע המוזיקלי בהפקה המועלית עתה באופרה הישראלית עונה על התביעות האלה בהצלחה יתרה, החל במנצח אשר פיש שחי את הפרטיטורה על כל היבטיה וידע להנחיל את איכותה לנגינתה של התזמורת הסימפונית ראשון לציון. כל צליל במקומו, כל גוון באור הנכון, או בצל המתאים, בזרימה לוהטת מאוד. גם הזמרים הסולנים חדרו היטב לרוחה של המוזיקה הזאת, ובראשם סטפני הוצל בתפקיד קומפוזיטור שמחכה להזדמנות הגדולה שלו, ויקטוריה ספרונובה בקולה הקטיפתי כאריאדנה, וחן רייס שאחרי התחלה קצת מהוססת בתפקיד צרבינטה הקלילה שברה את הקרח, או המיסה אותו, בקולרטורות וירטואוזיות שאפילו זכו אצלה לביטוי מושלם במשחק - כל סלסול, כל צלצול וכל טרלול הגיח מפיה בטבעיות נפלאה. למעט תפקיד בכחוס, הגואל את אריאדנה מייסוריה, ששר, קצת בלחיצה, ג`ון הורטון מוריי, שאר תפקידי הגברים באופרה הזאת קטנים והם בוצעו היטב על ידי כל הזמרים.

יבוא מוצלח מברצלונה

אבל ככל שהמוזיקה מרכזית ומענגת (כפי שגם היה לא מכבר בביצוע חצי-קונצרטנטי בפילהרמונית הישראלית) המבחן האחר של העלאתה בבית אופרה הוא מבחן ההפקה הבימתית. הפעם אפשר לומר שהייבוא מבית האופרה גראן תיאטר דל ליסאו, ברצלונה, הוא יבוא מוצלח מאוד בזכות הבימוי המצוין של אווה אריק לאופנברג, שידע לשמור על איפוק בפרולוג, כך שהיה קל לעקוב אחרי המתרחש, וידע למהול מידות מדויקות של הומור ושל דרמה בחלק השני, ה"אופראי". ובעיקר משום שידע לעצב היטב את משחקם של הזמרים והזמרות ושל להקת השחקנים הניצבים שליוו אותם לכל אורך הדרך. לאופנברג בחר במחוות ביטוי קטנות לכאורה ובכך שירת מצוין את הביטוי המוזיקלי ששטראוס העניק לכל תפקיד ולכל נושא והתפתחות בעלילה.

התפאורה בשני חלקי האופרה הייתה מופת לשילוב – ללא הפסקה – בין שני אתרי עלילה נפרדים לכאורה, וכך גם התאורה, התלבושות והכוריאוגרפיה שביחד יצרו אירוע בימתי חזותי יפה ומרשים, מבלי לכפות את עצמם על העלילה ועל המוזיקה. ומי שנשא עיניו אל מרומי הבמה השלים את ההנאה בסיוע כתוביות התרגום הבהיר של ישראל אובל, שבלעדיו לא היינו מבינים על מה כל המהומה.