פסטיבלים - בית צבי: "הארד קור", "גוף להשכיר"

שתי הצגות שהעלו תלמידי שנה ג` בית צבי בוחנות באורח נועז צעירים שמשתמשים בגופם כדי למצוא פרנסה ולצדה אולי גם ערך מוסף רגשי

"הארד קור" - רק עבודה

תרבות התיאטרון והדרמה הטלוויזיונית בבריטניה כבר מזמן יכולה להיחשב כחותרת תחת יסודותיה השמרניים. מחזאים נועזים קוראים תגר על הממסד הפוליטי, הכלכלי והחברתי בלי לעשות חשבון, גם אם מרביתם אינם מוצאים עדיין את שער הכניסה לתיאטרון הרפרטוארי או לווסט אנד, אפילו אחרי "הכי גאים שיש". לא שאין גם שם הצגות הנוגעות במערכות יחסים חד מיניות, בין גברים או בין נשים, וגם נושאים כמו אלימות וניצול מיני, או פדופיליה. אבל מילת המפתח היא "נוגעות", כאילו מבחוץ, אגב טיפול בנושאים אחרים. וייתכן מאוד שאחת הסיבות לכך היא ששחקנים מקצועיים מתקשים להיחשף לסוג התפקידים שיש במחזות החתרניים. את אלה משחקים צעירים שאין להם עדיין יוקרה או מעריצים שמחייבים אותם להיזהר, בהמעטה, במשחק נועז.

בימים אלה מוצגת בבית צבי ההצגה "הארד קור" (מונח מתעשיית הסרטים הפורנוגרפיים המציין כי תצוגות המין בהם נועזות וקשות במיוחד) של ג`ונתן הול שהועלתה לראשונה לפני חמש שנים בפסטיבל אדינבורו. אילן שטורם הכין נוסח עברי קולח וחי מאוד למחזה ואף ביים אותו ועיצב במה שחורה חשופה עם כמה כסאות ובימה קטנה, ועם תאורה טובה של דניה זמר שהגדירה נכון מעמדים שונים במהלך העלילה.

המחזה מספר על קרייג, שכבר זכה בפרס על שני סרטי פורנו של גייז, וכעת עליו להדריך שלושה מועמדים שאיכשהו, כל אחד וסיפורו, מבקשים להשתתף בסרט כזה. אחד מהם, ק‎‏‎ווין, הוא שחקן שמחפש מובטל הכרה מקצועית, ולמרות שאינו גיי הוא מוכן להסתכן בכך כי הרי "זאת רק עבודה". השני הוא רוברט, לונדוני עשיר החי עם בן זוג אבל הוא מחפש הרפתקה שתוציא אותו מהשעמום שלו, והשלישי, מרטין, בליין מסיבות אופייני שמאמין כי כל גיי יחשק בו.

בעיקרה ההצגה הזאת מצטיינת בבימוי ענייני של שטורם, שידע להדגיש את צד ההומור כמו את צד הכאב שיש בכל אחד מהארבעה, כפי שזה בא לידי ביטוי במונולוגים שבהם כל אחד חי אירוע מכונן בחייו המיניים. הפרסומת המוקדמת להצגה הבטיחה סצנות ערום נועזות, ובמידה מסוימת גם קיימה את ההבטחה בשתי סצנות ששטורם היטיב לעצב אותן. הראשונה והבוטה יותר בעירום ובאקט המיני בין קרייג למרטין נעשתה בהחשכה נכונה שאיננה מסתירה יותר מדי, ועדיין נראתה טבעית לכל דבר. השנייה הייתה בין כל הארבעה, מתחבקים, נוגעים, נושקים, נאחזים ויוצרים גוף אחד. במידה מסוימת התמונה הזאת הייתה מרגשת בעיצובה מעין מחול אינטימי של רגש ואהבה שנוצרו בין הארבעה במהלך המפגשים ביניהם.

נמרוד ויידה הצליח לבטא יפה את מעמדו ככוכב שעולמו הרגשי המוגן וההפרדה בין הצורך במין לצורך באהבה מתערערים במהלך המפגש עם השלושה. רועי קקון היה מצוין בתפקיד הסטרייט קווין, שהמפגש עם קרייג יוצר אצלו תנודות רגשיות ומחלצות ממנו תחילה פחדים מפני הצפוי, ואחר כך השלמה מקצועית, ולבסוף עמידה בטוחה על שתי רגליו. אוהד יהודאי היה ענייני מאוד בתפקיד העשיר הלונדוני שאפילו אירועי הסדנה אינם מדליקים אותו באמת, ורועי ירושלמי היה תוסס מאוד, בהגזמה ברורה, בתפקיד מרטין הבליין, שלפתע מוצא את עצמו מאוהב, מרצין ומנסה את כוחו הגברי מול קרייג.

"גוףלהשכיר" - זנות וזוגיות

"הארד קור" עלתה זמן קצר אחרי שהמסך ירד שם על ההצגה "גוף להשכיר" מאת מייקל וילקוקס, בנוסח עברי תוסס של אסף גיל, ושוב עם קבוצה אחרת של תלמידי שנה ג`. המחזה הזה עוסק בעולמם של צעירים באדינבורו העובדים בזנות וחולמים על משהו אחר, טוב יותר, אולי בלונדון. במרכז העלילה כאן פיל מקפרסון, סטודנט למשחק ביום ו"גוף להשכיר בלילה", ורוברט, שותפו לדירה (שגם מאוהב בו) שמשתדל מאוד לא למכור את גופו, אולי מתוך שהוא פוחד (יש בסביבה צעיר הומופוב, שבאחת ההזדמנויות דווקא מחלץ אותו מידי קבוצת הומופובים צעירים אלימים). למערכת חייהם נכנס ריצ`רד, מרצה לתיאטרון שמחפש לשבור את שגרת חייו, ומתאהב תחילה בפיל ואחר כך ברוברט.

עיקרו של המחזה הזה נוגע בשאלת הזוגיות, הן באמצעות מרקם היחסים המיוחד בין פיל לרוברט. שניהם תלותיים מאוד, זה בזה, אבל בעוד זו של רוברט נובעת מיחסו אל פיל, זו של פיל נובעת מיחסו אל עצמו, ומהפחד שלו להישאר לבד. הזוגיות שמציע המרצה איננה עונה כמובן לא על הצורך של פיל, ובמידה רבה גם לא על זו של רוברט שמחליט לצאת ללונדון ולהיחלץ מהמלכודת של אדינבורו.

השחקן עידו רוזנברג, בוגר בית צבי וכיום משחק בהבימה, בקאמרי ובבית ליסין, קיבל הזדמנות ראשונה כאן כבמאי, ואפשר לומר כי עבר את המשוכה הזאת בשלום, עם יכולת טובה של ניצול אפשרויות של הבמה שעוצבה מצוין על ידי ניב מנור ואפשרה לעבור מתמונה לתמונה, ממקום למקום ללא הפוגה, ולא מעט בסיוע התאורה המהוקצעת של אורי מורג.

עיקר ההישג של רוזנברג במשימת הבימוי הראשונה הזאת היה בעבודה עם השחקנים הצעירים על עיצוב הדמויות שלהם, כשהוא יודע לחבר נכון בין נתוניהם האישיים לבין אלה של התפקידים שלהם.

שי חצבני היה פיל אנרגטי, מיופייף בהכרה ב"עבודתו", ורך כעולל בחפשו את המרחב המוגן של רוברט. חנן פורמן היה נוגע ללב בכנות החמה של משחקו, וביכולתו לבטא את מצוקותיו ואת נחישותו גם יחד. ניסו שליו היה אמנם צעיר מדי כריצ`רד המרצה, אבל הוא הצליח לבטא את מעמדו הבכיר ובעיקר את הזעזוע שעבר במפגש עם השניים. אדי כהן היה מצוין בתפקיד אדי ההומופוב, אלים במידה, אנושי במידה, וקומי במידה רבה. בתפקידי משנה רבים, שרוזנברג תזמר יפה את השתתפותם, כל אחד בתורו, שיחקו התלמידים שלומי רבינוביץ`, רועי ירושלמי, כפיר ונונו, לואי נופי ואורי שר.