"דלתות נפתחות" בתיאטרון באר שבע היא הפקה מהוקצעת לדרמה אמריקנית עכשווית העוסקת בהתמודדות עם כאב ואובדן
טבעיות הדיאלוג
גילוי נאות מחייב לומר כי צפיתי בהצגה החדשה "דלתות נפתחות" כמה שעות אחרי שמיעת דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד שהוקדש לנופלים במלחמת לבנון השנייה. אולי משום כך לא התרגשתי כל כך מן המתואר בו, ואולי אני אף מחמיר בשל כך עם הסתייגותי העקרונית מהעלאת מחזות מיובאים שילמדו אותנו משהו שאנחנו חיים אותו כאן. לא רק במלחמה.
עם זאת, ההחלטה לייבא מברודווי את המחזה של דייויד לינדזי אבאייר שבשבוע שעבר זכה בפרס פוליצר איננה נטולת היגיון. שמו המקורי "מאורת השפן" הומר כאן ל"דלתות נפתחות", שם פחות משמעותי מהאזכור של "אליס בארץ הפלאות" לעניין שבו מטפל המחזאי – ההתמודדות של הורים ובני משפחה עם מות בנם בן הארבע.
הנפץ העלילתי במחזה הזה הוא תאונת הדרכים שבה נהרג מיקי בן הארבע שרדף אחרי כלבו. במרכז הדיון, המורכב לכאורה, בנושא הכאב והאבל והתגובה המעשית לאסון הזה ניצבים הוריו של הילד, ולצידם סבתו ודודתו. בשלב מסוים מצטרף לתמונה גם הנהג שדרס, צעיר המסיים לימודיו בתיכון ושאיננו בטוח שלא נהג במהירות גדולה יותר מהמותר. מדרך הטבע יש לכל אחד מאלה (למעט האב) סיפור אישי נוסף על אובדן בן משפחה. מעין אמת מידה רגשית או היסטורית לדרך התבוננות בכאב העכשווי.
לזכותו של המחזה, אפשר להצביע על טבעיות הדיאלוג שבו. דמעות וצחוק בערבוביה שכמעט אין להימנע ממנה, רגעי מבוכה של פליטות פה לא מחושבות, ואפילו סדרה של אמירות מקריות רק לכאורה אך כאלה שנועדו לרכך את הכאב ולסייע – לדעת האומרים אותן – למי שמתקשה להתגבר. עוד אפשר לזקוף לזכותו של המחזאי שהשכיל לאייש את העלילה בחמש דמויות אנושיות מאוד, כמעט שוות בתפקודן הדרמטורגי, גם אם הוא שם את הדגש על זוג ההורים. התרגום החי מאוד של עידו ריקלין מדגיש את העניין הזה, וחמשת השחקנים מחיים אותו עוד יותר.
עניין זה נזקף לזכותם ולזכותו של הבמאי רועי הורוביץ, ואני מניח שכמו לגיבורי המחזה, יש להם ולשותפיהם בהפקה המהוקצעת, סיפור פרטי שמסייע להם לחדור לתוך מאורת השפן ובעיקר לצאת ממנה בשלום.
משחק צברי פראי
רונה לי-פז מיכאל מעצבת באמינות מירבית את דמות האם, בקי, שמנסה להרחיק מעליה כל מה שמכאיב ודוקר, כלומר את חפציו של הבן. מיכאל נוגעת ללב בשיתוק המאוזן שלה, שאמנם מוציא את בני משפחתה משלוותם, אבל מסייע לה להבין את האובדן. שהרי על השלמה אין מה לדבר. עזר כנגדה - בעלה אנדי, בגילומו הרך והסוער לסירוגין של רודיה קוזלובסקי. פה ושם נראה כי התפרצויותיו מוגזמות בעוצמת הקול, אך נראה בעליל כי הן נובעות מהרצון לבטא את התגברות הכאב על השכל הישר. קשה במיוחד תמונת השבירה של אנדי, ובעיקר משום המוחלטות במשחקו של קוזלובסקי באותם רגעים.
חנה רוט מגלמת את אמה של בקי בקו בוטה למדי, שמתברר פעם אחר פעם כמכוון היטב, כמין יוזמה לסייע לבתה. שהרי היא עצמה איבדה לפני 11 שנים את בנה, אחיהן של בקי ושל אחותה איזי. רוט מצחיקה כל הדרך אל רגעי הכאב של האם, שבהם היא נוגעת בעדינות משחקה בעצבים רגישים מאוד. את האחות איזי, שאיכשהו בתוך כל המהומה הזאת נכנסה להריון, מעצבת חן דנון-זקס במשחק צברי פראי מעולה, שמעצב דמות אמיתית של מי ששוברת מתחים באותה טבעיות שהיא יוצרת אותם.
חמישי בצוות הוא השחקן לביא זיטנר בתפקיד ג`ייסון, הנער שנהג במכונית הדורסת. דמות זו היא הפחות מוסברת או מפותחת, אך זיטנר ממלא אותה בכנות משחקו, ובאותו רצון ליידע את ההורים שאולי בכל זאת הוא היה אשם, בגלל המהירות המוגברת שנהג בה. הוא מחפש את הנחמה שלו אצלם, וזיטנר מרגש בתמונת המפגש שלו עם האם.
במבי פרידמן עיצב תפאורה טובה מאוד - חדרו של הילד המת המוסתר רוב הזמן מבעד לקיר המטבח שהופך שקוף כאשר התאורה של רוני כהן מאירה עליו. בדרך כלל זה קורה בתמונות שבהן יש שם התרחשות, אך לקראת הסוף התאורה העדינה מאוד הנשפכת על החדר הזה מסמלת את המהלך הרגשי המסיים, שבו בקי ואנדי לומדים לקבל את אסונם ולהמשיך ממנו אל חיים של ממש. ילנה קלרין עיצבה תלבושות טובות ודניאל סלומון כתב נושא מוזיקלי יפה, השב ומושמע במעברים בין התמונות.
01/05/2007
:תאריך יצירה
|