הצגת היחיד של רועי אסף היא דרמה רגישה שמסתייעת בתפאורה מינימליסטית. ההצגה,שזכתה לפופולריות רבה בתיאטרונטו 2007 אומצה עתה על ידי התיאטרון הקאמרי
מסע הצצה אל עולם המבוגרים
השחקן-מחזאי הצרפתי ריימונד קוס נולד ב-1942 החל את דרכו כאתלט, אבל מפגש עם מחזותיו של סמיואל בקט העביר אותו אל תחום הספרות, וכשהיה בן 25 כתב את "ילדות" – שהוא הפופולרי ביותר ממחזותיו – וכשהיה בן 49 שם קץ לחייו. עלילת המחזה המקורי מתרחשת בעיירה פרובינציאלית בדרום צרפת. בנוסח העברי הנפלא של רבקה משולח שהעלה השחקן רועי אסף בתיאטרונטו 2007 בעכו הועתקה העלילה ליישוב בפריפריה. הגרסה הישראלית משמרת יפה על ניחוחות שגם בצרפת וגם בישראל נושקים למסורות של החברות המאכלסות את הפריפריה.
המחזה מספר מנקודת מבטו של ילד על חוויות ילדותו. על פניו סגנון הדיבור של הילד בוגר, אף כי עודנו ילד, והמחזאי והמתרגמת הצליחו ליצור שתי רמות מקבילות של ביטוי כאשר הילד שב וחי את הילדות שאך זה עתה צלח אותה, במונחים, במושגים ובהתגלויות הראשוניות שלו. כך הוא מציג לפנינו את יחסיו המיוחדים עם חברו קובי, שותפו בדרך כלל למסע ההצצה אל עולם המבוגרים, וכך הוא מציג את התמונות המפתיעות שהם מגלים, עד לתמונה שבה הוא מגלה לבדו את חווית האובדן והמוות, שהיא עבורו קו פרשת המים של חייו.
רועי אסף, שהצטיין לא מכבר בהצגה "איזבלה" של תיאטרון באר שבע, ביים את עצמו בהצגת היחיד שהעלה בעכו, בסיוע ייעוץ אמנותי של יענקלה יעקובסון, המתמחה בדרמטורגיה שעניינה חוויות ילדות. אסף גם בחר להציג את הדרמה הרגישה בסיוע של תפאורה מינימליסטית לכאורה – חבל ארוך המשתלשל ממרומי הבמה, ושתי גדרות ישיבה בצדי הבמה. החבל הזה הופך בידיו של אסף לעולם ומלואו החל בנדנדה ושער כדורגל, או אבזרים ועניינים אחרים כמו מיטה, חור מנעול וכמובן גם מה שנגלה לו בעדו - איבר המין המפחיד של בעל המכולת. עם החבל הוא יוצר גם את המיקומים של התמונות שהוא משחזר, כמו כיתת בית הספר חלקת הקבר של חברו. את המינימליזם של התפאורה מעשירים התאורה מלאת האווירה שעיצבה קרן גרנק והמוזיקה הפיוטית הנפלאה של יצחק שושן שיוצרת את הרקע העשיר של העיירה ונופיה.
ברשימת הקרדיטים מופיע שמו של מיכאל פינקל כאחראי לאקרובטיקה שרועי אסף נדרש לה במהלך ההצגה. – אבל האמת היא שמשחקו של אסף איננו אקרובטי כלל ועיקר, גם כאשר הוא מטפס על החבל או נתלה עליו בדימוי ראשוני של רצונו "להיות מת" כמו קובי, ועוד. כי משחקו של אסף כל כך טבעי ואנושי, עד כי החבל והאקרובטיקה נטמעים בתוכו, ואינם עומדים לעצמם אלא אם כך בחר להציגם. אמצעי הביטוי המהותיים יותר למשחקו הם עיניו ופניו שמעשירות כל דימוי ורעיון, כמעט מהפנטות את הצופה לחדור בעדן אל אותו עולם ילדות מלא וגדוש חוויות.
וזאת בדיוק מהותה הקסומה של ההצגה הזאת היוצאת עתה ממתחמי הילדות של התיאטרונטו אל מחוזות הבגרות של תמונת התיאטרון, ואני מקווה מאוד שבעקבות הצעד הראשון בחסות הקאמרי יבוא גם המסע הגדול אל קהלים נרחבים.