פסטיבלים - גילוי נאות עם עידו תדמור

הרקדן והכוריאוגרף עידו תדמור שב ומעלה השבוע ערב של קטעי סולו מיצירותיו הקודמות כשהוא מסרב לנוח על זרי דפנה בקריירה שלו בקולנוע וכסלבריטי טלוויזיוני

"יש בי סקרנות של ילד"

בסוף השבוע זכה הסרט "ידיים שבורות" של דני וולמן בפרס פסטיבל הסרטים בפאלם ביץ`, אחד מחמשת הפסטיבלים הנחשבים בארה"ב. עידו תדמור, בהופעת הבכורה שלו כשחקן, היה מועמד לפרס המשחק, לצד שלושה שחקנים מנוסים ומוכרים יותר. הוא לא זכה בו, אבל כאשר נפגשנו מיד אחרי שובו משם, עדיין ניכרה בו ההתרגשות מהמעמד ומהכבוד שזכו בו הסרט, הבמאי ושני כוכביו, גילה אלמגור והוא.

"ישבתי שם באולם ולא האמנתי למה שקורה לי. בטיסה בחזרה היה לי זמן לעכל את זה. ואני מרגיש כי צומחת בי תשוקה חדשה, בעירה, לעניין הזה של המשחק. אני אמנם כבר שנתיים לומד משחק אצל רות דייכס, אבל זאת הפעם הראשונה שהבנתי עד כמה זה משהו שאני כל כך רוצה בו והוא כל כך חשוב לי. לא כתחליף לריקוד. אני מדבר על משחק בסרטים. את תחושת הבמה אני מקבל כרקדן, ויכול להיות שכאשר אפסיק לרקוד אי פעם תתעורר גם התשוקה למשחק בתיאטרון".

את עידו פגשתי לראשונה כשהיה בן שמונה, כאשר באתי לשיחה מקצועית עם אביו, ישעיהו תדמור שהיה אז מנהל הטלוויזיה הישראלית, והבוס שלי. כעבור עשר שנים בקבלת פנים ללהקת מחול אורחת מהונגריה, ניגש אלי רקדן צעיר בלהקת בת-דור, והציג את עצמו כאותו "ילד שמן וסקרן" כפי שהוא שב ומזכיר לי תמיד את עצמו באותה פגישה ראשונה. מאז, הוא כבר איננו שמן, אבל שומר במין קנאות על הילד שבו.

"אני מרגיש שעדיין יש בי סקרנות כמו של ילד, כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות וללמוד ולחשוב. באמת. אני בן אדם שלא נח לרגע, שעושה ארבעה חמישה פרויקטים גדולים במקביל".

- אתה מרגיש שאתה רדוף, לחוץ לעשות?

"היום אני קצת יותר רגוע, אני חושב. אבל אני איכשהו נמצא תמיד במקום שאני צריך להוכיח. שאני יכול. עדיין. אני יכול. שאני הכי טוב. והצורך הזה בעיצום של המצוינות זה דבר שמעסיק אותי עד היום, בכל דבר שאני עושה."

- זה החינוך שקיבלת?

"זה גם חינוך, אבל זה גם אופי, אני חושב. אני אדם לא שקט, לא בתקשורת שלי עם אנשים אלא בתקשורת שלי ביני לבין עצמי. אבל האמת היא שהיום כבר פחות אכפת לי מה אומרים עלי, מה כותבים ואיך יקבלו משהו שאני עושה. לא מתוך זלזול אלא מתוך האמת שלי.

"כיום אני לא נשען על מערכת ממסדית, ואני לא מחויב בלוח זמנים לממסד כדי לזכות בתמיכה, ואני יכול לעבוד בקצב שלי. התמיכה היחידה שאני זקוק לה ומקבל אותה היא מההורים שלי, ובעיקר מאמי, שעברה אתי את כל הגיהינום של הביורוקרטיה, והיא זו שתמיד תגיד לי את האמת. היא שם תמיד למימוש של הפוטנציאל שלי, היא שם באהבות שלי, בפרידות שלי, בתקופות הכלכליות הקשות, בימים של עוני. אין הרבה אמנים שזוכים לכך".

"אני זקוק למערכת יחסים"

- אתה מצטער על משהו?

"אני חושב שבאיזשהו מקום היום, ככל שאני יותר מתבגר, אני מצטער שוויתרתי על החיים האישיים. הקריירה לאורך כל השנים פגעה במערכות היחסים שלי. אלה שהיו אתי תמיד הרגישו שהם חיים בצל שלה, קטנים, מאוימים. והזוגיות היא משהו שמאוד חסר לי היום. סדר העדיפויות השתנה, והעניין האישי מאוד מעסיק אותי היום. אני זקוק למערכת יחסים, רוצה בה, ואני חושב שהיום יותר מתמיד אני מוכן לוותר. לא על הקריירה, אבל על הכמות. לא מוכרחים לעשות כל כך הרבה פרויקטים בבת אחת. בן זוגי לשעבר אמר לי כשנפרדנו שאני כמו עץ ענק שהענפים שלו מגיעים עד השמים ושם אני יכול לקטוף כל מה שאני רוצה, ואילו הוא מרגיש כמו שיח קטן ליד העץ הזה. וזה פחות או יותר מה ששמעתי מכל בני הזוג שלי. מכולם. זה כנראה משהו שקשור לטוטאליות שלי. בהליכה שלי עם כל דבר עד הסוף.

"היום, לפחות בארץ יהיה לי קשה מאוד למצוא בן זוג. לצערי הרב בקהלת הגייז ככל שאתה מתפרסם, וזה לא שהייתי לא מפורסם קודם, אבל מה שקרה במיוחד בשנתיים האחרונות חרג מכל פרופורציה אפשרית. אני נתפס בקהילה כמשהו בלתי נתפס, חריג, אבל בשבילי כשאני מתחיל קשר זה מורכב מכל מיני שאיפות שונות של בני הזוג – אלה שרוצים לסמן עוד כיבוש מיני, או אלה שרוצים לטעום את טעם הסלבריטי והפפרצי, ומעט מאוד, כמעט אחוז אפסי, מעניין אותם להכיר אותי באמת, לשמוע, להבין אותי. מי שיהיה הבן-זוג שלי יהיה זה שלא ירגיש שהוא שיח קטן לידי. מישהו שכבר יש לו חיים שלו, רצונות שלו, קריירה משלו. ויכול מאוד שזה לא יקרה בתקופה הקרובה. אבל אני מקווה. ועדיין גם לא פגשתי מישהו שתבע ממני לוותר, לצמצם. ואני מניח שאם זה היה נדרש הייתי מוכן לזה."

- כרקדן מבצע, מה אתה מעדיף היום, להיות סולו, יחיד על הבמה, או בתוך להקה?

"היום בנקודה הזאת של חיי – אחד לבד. היום, לבדי, אני רוקד יותר מבכל התקופות שרקדתי בלהקה, מתאמן יותר, בכושר טוב יותר, ממוקד יותר בעבודה שלי ובי. אני כבר עובד על ערב סולו חדש, יצירה שלמה, ואני לוקח את הזמן, בוחן את הגוף מחדש, את המצב שבו אני נמצא – הנוצץ מול החשוך, המוכר מול הבדידות, הרצון לזוגיות והקושי בזה. אני משער שזה ייצא לקראת סוף הקיץ. חוץ מזה יש לי זמן לפתח רצונות אחרים שלי בתחום המשחק, בתחום הטלוויזיה. אני יותר רגוע עם עצמי. ודאי אצור משהו בהמשך עם להקה זו או אחרת, אבל אני מרגיש שאני שב ונוגע בכישרון וביכולות שלי עכשיו, ונהנה לרקוד עוד יותר מבעבר."

"המחול זה הבית האמיתי שלי"

- יש לך תובנות חדשות ביחס עצמך כרקדן?

"אפשר לומר. במידה רבה בזכות `נולד לרקוד`. כי במהלך ההכנות והמבחנים למשדר הזה נפגשתי עם אלפי רקדנים, ואני חושב שלא יכולתי ליפול לידיים יותר טובות של `מורים` – כי מתוך ההתבוננות בהם למדתי הבנתי את הגוף שלי טוב יותר. למדתי להעריך את המורים שלימדו אותי, את בית הספר, ואת מה שעשיתי עם זה. את הבחירות שבחרתי, אם היו נכונות, ומה עשתה לי הלהקה כמורה וכרקדן. עצם העובדה שאני כיום, בגיל 43 בשיא כושרי, ואני לא מתחיל להרגיש ירידה, להפך. כל זה בא מאותו מקום של תובנה חדשה, שאני פחות נלחם בעצמי. אני לא רוקד בשביל להוכיח אלא למצות את הרעב שלי לתנועה, לריקוד, לזיעה.

"אבל `נולד לרקוד` חשוב בעיני לא רק במה שנוגע לי אישית. בזכות המשדר הזה אנשים מודעים יותר לתרבות המחול. יש קהל רב יותר, ואני לא מדבר על תל אביב, אלא על הפריפריה הגדולה, מקומות שלא ראו סיבוב או קפיצה של רקדן או רקדנית. נכון שזה יותר ברמה המסחרית, שלא בה אני חושק, אבל זה פתח או גרעין למשהו הרבה יותר גדול. אולפני המחול מפוצצים היום בכל רחבי הארץ, והריקוד מחליף את האירובי שהיה נפוץ כל כך. אנשים פורקים את המתחים שלהם בריקוד, אפילו יותר מאשר בספורט. גם המעמד של הרקדן עולה ועוד יעלה יותר בעקבות התכנית הזאת. רקדנים שמופיעים כיום בהפקות פרטיות שונות מרוויחים יותר. לא הרבה יותר, נכון, אבל זה נפלא, ולא חלמנו על זה לפני שנתיים.

"זה מחלחל אפילו לפעילות של משרד החינוך והממסד. יותר ויותר ברור גם הצורך בתמיכה לאורך זמן, ולאו דווקא בפרויקט קצר מועד. כמה אמנים שאנחנו מכירים שרדו בצורה משמעותית יותר משלוש שנים?

"התקציב עדיין זעום, למרום שהוגדל, אבל יש חוסר יחס בין התמיכה בלהקות הגדולות לבין זו שנותנים ללהקות הקטנות. אני חושב שצריכה להיות תמיכה שונה ביוצרים הבודדים, משהו כמו הרמת מסך, וברקדנים שאינם בלהקות המבוססות, אבל לא במסגרת אירועים חד פעמיים בשנה, אלא כרצף לכל אורך השנה, לקיים מופעי סטודיו וסדנאות. אני מקווה לעשות זאת במסגרת המחלקה למחול שתיפתח בעוד שנה במכון וינגייט ונבחרתי לעמוד בראשה. המאמץ הכולל הזה לשפר עוד יותר את מעמד המחול והוסקים בו לוקח זמן, הדרך עוד ארוכה, אבל בשבילי יש לי סיפוק שאני עושה עוד משהו בתחום המחול."

- לסיום, מהו בשבילך המחול?

"זה החיים. המקור לחיים. המקום שאני מרגיש הכי נוח, שלם עם עצמי, בלי פחדים. אני חושב שאני תמיד אוכל לרקוד, אולי אחרת, עם מסרים שונים, יכולות אחרות. אבל המחול זה הבית האמיתי שלי. גם כשאני אשחק, זה עדיין יהיה המקום הראשון".

המופע "עידו תדמור רוקד" יעלה בשבת, 5 במאי 2007, ב- 21:00 במרכז סוזן דלל בתל-אביב. אורחים: כוכבי "נולד לרקוד" רונה לי שמעון ושי הרמתי.