הכישרון הגנוז

 את בלנקה מצנר גילה  לפני כעשרים וחמש שנים במאי הקולנוע עמוס גוטמן כשליהק אותה בתפקיד הסבתא בסרטו "נגוע".  זמן קצר אחר כך כתבה מצנר ביחד עם במאי קולנוע אחר, דן וולמן, מונודרמה אוטוביוגרפית למדי על אישה  ניצולת שואה, המגיעה לחתונה של ילדה שטיפלה בה לאחר עלייתה לארץ. במהלך החתונה, על רקע המוזיקה האופיינית שהושמעה באירועים כאלה, מיטלטלת האישה הזאת, יז`דה, בין זיכרונותיה מפולין, תמונות ילדות, נעורים, אהבה ראשונה וטראומת הקלגסים הנאציים, ובין זיכרונותיה מהימים שבהם הייתה המטפלת של הכלה, אורנה. מצנר עצמה גם הופיעה במונודרמה הזאת.
 
בין ידידיה הרבים בארץ הייתה גם משפחתו של השחקן שמואל עצמון, רעייתו הניה והילדים ענת ואיציק. בפתחה של הצגת היחיד שלה העולה עתה בתיאטרון תמונע, משמיעה ענת עצמון מונולוג קצר, מעין מכתב אישי אל בלנקה מצנר ז"ל, שהייתה לה כמו אם בילדותה. במכתב היא מסבירה את פשר החלטתה להעלות את המונודרמה של מצנר, שנותרה אחריה כצוואה. בכך, ועוד לפני שהיא מתחילה לשחק, מעניקה עצמון למונודרמה רובד חדש ומפתיע שהופך את הסיפור של מצנר כמעט לסיפור שלה. כלומר, אם יז`דה של המחזה מייצגת את מצנר, הרי שענת עצמון היא אורנה, הילדה השמנה והמכוערת שדמותה והתנהגותה עם המטפלת שלה מתוארת בקווים חדים מאוד, והיא עתה הכלה שיז`דה באה לשמוח בחתונתה.
 
את ההצגה ואת משחקה של עצמון ביימה ברגישות רבה השחקנית מיכל ורד שידעה לחפור עמוק בכשרון המשחק הגנוז של ענת עצמון. אין שום הסבר מניח את הדעת להיעדרותה של עצמון  מבימת התיאטרון הישראלי, למעט הופעותיה ביידישפיל. אולי משום כך ההופעה הזאת שלה מדהימה בהישגיה. במשך כשעה מעצבת עצמון סדרת דמויות מדויקות מאוד המועלות מבעד לזיכרונות ולסיפורים של הדמות המרכזית, יז`דה, שהיא הציר העיצובי המושלם של ההצגה שיצרה עם הבמאית.
 
עצמון מגלמת בווירטואוזיות מושלמת את החוויות האנושיות והדרמטיות של הסיפור, לבושה בשמלה אדומה מצוינת שעיצבה לה סבטלנה ברגר, שגם עיצבה יפה את הבמה כאולם חתונות סמלי.  מה שמרגש במיוחד במשחקה של עצמון היא היכולת הנפלאה שלה לשנות גוני קול, מבטא, מחוות פנים וגוף תוך כדי השמעת מילה אחת, המשמשת כגשר בין שני מצבים, או בין שתי דמויות, בין שני גילאים או בין שתי תקופות זמן. השינויים המדויקים האלה מתרחשים בזה אחר זה, ובהתאמה מוחלטת עם שינויי התאורה המצוינת של מיכאל צ`רניאבסקי ואינה מלקין. את פס הקול המצוין, של מוזיקת החתונה, כולל להיטו של מייק ברנט "לס מואה טמה" ואפקטים שונים ערך רמי הראל.
 
"היא לא הייתה כאן" היא הצגת תיאטרון חיונית וחשובה, ובעיקר, הצדעה אנושית ואמנותית של שחקנית ובמאית בנות דור שני לניצולי השואה, אלה שכדבריה של מצנר עדיין לא פירקו את המזוודות, והתפרים נותרו פתוחים אחרי הניתוח הכואב שעברו.