21 נערים ונערות תל אביביים מתמודדים בהנאה כאוטית מרעננת של תיאטרון-תנועה עם ההיסטוריה של העיר העברית הראשונה
מסיבת עיר
"מטרופלסטינה" איננה הצגה של תיאטרון רפרטוארי או של הפרינג` התל-אביבי, אלא פרי עבודה נמשכת של המרכז העירוני לתיאטרון תנועה לנוער הפועל בבית תמי, בשנקין, בהדרכתה של גלי ישראל-טל שכבר שנים רבות זוכה לפרסים במסגרת מפעל "סתיו תיאטרוני".
במרכז צומחים פרחי-כהונה חדשים לאמנויות הבמה, והופעתם החדשה היא מעין יריית פתיחה לחגיגות שיומטרו עלינו לרגל מאה שנות העיר.
ההיסטוריה של תל-אביב נדחסת למופע הנמשך כשעה, כמעט כמו כל אותן הפקות בריטיות של "כל כתבי שקספיר ב-90 דקות" או "התנ"ך בתשעים דקות" וכיוצ"ב.
לצדה של גלי ישראל-טל גויס גם היוצר הצעיר והמרתק אריאל אפרים אשבל, שלא מכבר אכזבתי אותו כשלא השכלתי לאהוב/לקבל/להבין את יצירתו שהועלתה בפסטיבל עכו האחרון. אני מציין זאת, משום שלתפיסתו, האתגר שהוא מציב לעצמו, לשחקנים, למוזיקאים ולקהל זה הביטוי החיוני של יצירה המתנערת ממוסרות וכבלים.
אבל הפעם, אולי בגלל הלהקה הצעירה, ואולי גם בגלל השותפות עם ישראל-טל, היצירה החדשה ששמו של אשבל מופיע עליה – וסימניו ניכרים בה היטב – היא הנאה צרופה.
18
הנערות ושלושת הנערים עדיין אינם "מקצועיים", אבל אצל רבים מהם כבר ניכרים ניצנים שיטופחו ככל הנראה בהמשך הדרך בבתי הספר למשחק.
הם מספרים בתנועה מעוצבת היטב את התמונה הכללית של דמות העיר, לעתים בקפיצות דרך, ונעזרים באוסף גדול של כסאות ושרפרפים שיוצרים מתווי מקום או זמן, כתפאורה או כאבזרים.
הם מאזכרים בטקסטים ארכיוניים, בשירים משכבר, בהומור, וברצינות תהומית, אירועים ודמויות – וגם אם נכון שמי שאינו בקי בהיסטוריה הזאת לא תמיד יידע לזהות את הדברים בהקשרם, עדיין נוצרת תחושה של עלילה שיש בה ראשי ערים, ויש בה תמונות מ"הדיבוק" של הבימה, מ"הוא הלך בשדות" של הקאמרי ומחנוך לוין המוקדם והנושך בממסד. ויש גם סכסוכי שכנים, זונות והומלסים, אפרים וטיטינה המתלבטים בין יפו לתל אביב, ויש גם עובדות פחות מוכרות כמו גירוש תושבי יפו או תוביה הערביים של תל אביב המתפשטת צפונה, לעשרות שכונות ותת שכונות, ורחובות שכבר מזמן שכחנו על שמות מי ומה הם נקראים.
ואם למנהלת חגיגות המאה תהיה השראה אולי נזכה שבעוד שנתיים תועלה ה"מטרופלסטינה" הזאת כאירוע מקצועי מלא ומורכב שיצמח מתוך המסיבה הקטנה הזאת בבית תמי.