יבגני אריה שב ומוכיח עם חבריו בגשר את יכולתו לרענן את אמנות הבמה ולפענח את מיטב הכשרון של ישראל דמידוב וחבריו בלהקה
הקרב נגד האישה
טועה מי שמצפה שאספר לו בקצרה על הברון מינכאוזן. אני מניח שאין כמעט אדם שלא גדל על שקרי-עלילותיו המקסימות או התוודע אליהן מאוחר יותר. ואם לאו הרי כבר המלצה – לשים יד על הספר שכתב רודולף אריך ראספה – באנגלית! – ב-1785. ההצגה בתיאטרון גשר נותנת לטעום רק מעט מאותו מעדן, ואף היא, להערכתי יכולה להיחשב כהמלצה לקרוא את הספר, שהיה המקור וההשראה למחזאי הרוסי גריגורי גורין במחזהו שנקרא במקורו "הכי אמיתי" וכאן זכה לשם המבריק "כל האמת על השקר".
זהו המחזה השלישי העולה אצלנו לאחרונה פרי עטו של גורין ששמו האמיתי גרגורי איזראילוביץ אופשטיין. בבית צבי הועלה מחזהו החשוב ביותר "טיל" על פי טיל אוילנשפיגל, ו"להרוס את הרוסטוראטוס" הועלה בתיאטרון גבעתיים. על פי "מינכאוזן", היחיד מהשלושה שראיתי, גורין הוא מחזאי מסקרן באמת, בעל חוש דרמטי מתובל היטב בהומור דק (מרכיב חיוני בתיאטרון הסובייטי, גם בשנותיה האחרונות של מי שהייתה ברית המועצות).
גורין בחר לעמת את הברון וגוזמאותיו עם החברה וצביעותה, באמצעות סיפור אהבתו למרתה הצעירה, שמאמינה בו ובהרפתקאותיו, חיה אותן ומחכה במידה מסוימת של סבלנות, כמו מאהבות אחרות, שהגבר שלה יתגרש סוף סוף מאשתו, שעזבה אותו אחרי 20 שנות נישואין יחד עם בנו. גם לה יש מאהב, ויחד הם מבקשים לשים יד על אחוזתו הגדולה של מינכהאוזן. למוד קרבות – אמיתיים או מדומים – יוצא הברון מינכאוזן לקרב הגדול האמיתי נגד אשתו, בנו והמאהב – ואגב כך נגד הכנסייה והחברה. כל אלה מייצגים אצל גורין את הכניעה להתחסדות ולצביעות, את תאוות הבצע והכבוד.
אבל בעיקר, המחזה הזה – ממש כמו "האשליה" שהועלתה בחאן הירושלמי – מעמת את אמנות הבמה עם המציאות. זה תיאטרון מול חיים, זה השקר שכולנו שמחים לשמוע מול האמיתות שמשמיעים לנו השכם והערב, בפוליטיקה, בכלכלה, בתקשורת וגם בתיאטרון. מבחינה זו לבדה, אפשר לומר שהצגת גשר לתיאטרון הישראלי היא משל לאמת על השקר האמנותי לכאורה שבו אנו מדשדשים שוב ושוב. את תחושת הזמן והמקום שלנו מחזק התרגום העברי הטבעי כל כך של רועי חן.
המשותף לצ`כוב
בעיני רבים ממוקיריו של גורין יש הרבה מהמשותף בינו לבין צ`כוב, גם בעובדות חייהם, גם במחזותיהם. אין לי ספק שייבגני אריה והתפאורן שלו מיכאל קרמנקו וגם התאורן אבי יונה בואנו (במבי) היו יותר ממשוכנעים בכך. עדויות לכך מפוזרות בהצגה למכביר, החל בבימוי הרגיש מאוד של כל אחת מהדמויות ה"טובות" והגרוטסקי של הדמויות "האחרות", דרך ההלצה הפרטית כנראה כאשר הברון מספר על הצבי שניסה לצוד בירי דובדבנים ואחרי שנה צמח לו עץ במצחו, "לא גן דובדבנים, לא גן, רק עץ אחד!", וכלה בעיצוב הבמה המרתק בפני עצמו ומחייב הסבר מסוים לעניין זה.
לפני כשנה וחצי עלתה בגשר ההצגה "בשני קולות", מחזה של בריאן פריאל המפגיש שני גיבורים של צ`כוב מהדוד ואניה ומשלוש אחיות אחרי עשרים שנה. זכורה משם תפאורה שהייתה מבוססת על שעון גדול. כאשר מנגנון הבמה המסתובבת של התיאטרון נחשף כגלגל המניע של שעון, ועליו פסעו אז שני שחקנים – נטליה מנור וישראל דמידוב ששבים ונפגשים גם ב"מינכהאוזן". הפעם העלה קרימנקו את הגלגל הזה למרום הבמה, ותלה עליו כדורים בוהקים שברגעים מסוימים נעים ויוצרים יחד עם התאורה הקוסמית של במבי תחושה ודאית (אבל באמת רק שקרית-אמנותית) של הרקיע והגלקסיה האין סופיים.
בנוסף על כך, וכהמשך לאותו עניין של אמירה בימתית על התיאטרון, הבמה ב"מינכהאוזן" חשופה כמעט כליל, ולבד מכסאות או ספסל, יש בה גשר הבנוי אף הוא מחלקי אותו גלגל (ויכול להיחשב כעוד איזכור פרטי לשם התיאטרון שמעלה את ההצגה הזאת), העובר לצדה האחר של הבמה במערכה השנייה. ומימין, מעל האח שדרכו צד מינכהאוזן את האווז הצלוי לארוחת הערב עם מרתה, יושב ומנגן אבי בנימין, אקורדים, אפקטים ומלודיות קצרות המשוחחות עם המתרחש על הבמה (ובקטע מסוים גם הוא עצמו מדבר בדיאלוג עם מינכאוזן). ילנה קרליך עיצבה, כהרגלה אף היא, את התלבושות היפות, אלה הפשוטות למראה או אלה התיאטרליות במופגן, ובהתאמה מלאה לחלוקה בין "המאמינים" ל"צבועים".
פיוט וציניות
כפי שכבר ציינתי הישג מרכזי בהצלחת ההצגה הזאת הוא המשחק שיבגני אריה הפיק מחברי להקתו, ובראשם ישראל (סשה) דמידוב שיוצר דמות נפלאה של הברון מינכהאוזן. אין כמוהו לשלב במילה אחת פיוט עם ציניות, חוכמת חיים עם ילדותיות, סבל עם הנאה, יוהרה וצניעות. שיאה של המערכה הראשונה הוא כאשר דמידוב קורע את הלב ומרגש עד דמעות במונולוג על הקרב נגד הטורקים שבסיומו משך את שער ראשו כלפי מעלה וחילץ את עצמו ואת הסוס שלו מהביצה שבה כמעט טבעו. מונולוג שבו, אם תרצו, הוא מספר את כל האמת על השקר הזה ששמו אמנות המשחק. במערכה השנייה, מינכאוזן של דמידוב מפוקח יותר, עצור יותר, כואב. אך כמו במערכה הראשונה, מעבר לכל הציניות וההומור, הוא מגלם את האהבה היפה והטהורה שלו למרתה.
את תפקיד הזה, של האהובה הצעירה והמאוהבת, הנאמנה ומאמינה, אך גם מפוקחת ברגעים הקשים, מגלמת אפרת בן צור ברגישות ובעדינות נפלאה, היוצרת את ההנגדה החשובה לדמותה הגרוטסקית של אשתו הבוגדנית והצבועה של הברון, במשחק מבריק ומשעשע של נטליה מנור. הנגדה אחרת יוצר המשחק הישיר והצ`כובי למהדרין של יבגני טרלצקיי בתפקיד תומס, המשרת הנאמן של הברון, ושל אלכסנדר סנדרוביץ בתפקיד ראש העיר, החבר המאמין שנאלץ להתכחש ברגע של "אמת" (כאשר מינכהאוזן ממציא את היום הנוסף בשנה, 32 במאי... כמעט כמו אצל אריך קסטנר, שלושה ימים אחר כך).
כנגדם גדעון קלטר המצוין בתפקיד מאהבה הפומפוזי של הברונית, ואלון פרידמן, המעצב במשחק ילדותי, עצבני וקופצני את תפקיד הבן הלא יוצלח, שחלומו הגדול להרוג את אביו בדו-קרב כדי לזכות בזהותו שלו ה"אמיתית". אמנון וולף היה חמור סבר בתפקיד הכומר, קלים קלמנקו מדויק בתפקיד השופט, וויקטור סוקולוב רובוטי כנדרש בתפקיד קצין המשמר.
תיאטרון גשר איננו עושה הנחות לעצמו ולקהלו. הצגותיו תובעות מהיוצרים ומהקהל גם יחד להאמין בדרך הזאת ובאמנות הזאת. "מינכהאוזן" יכול לשכנע את המפקפקים עדיין שגשר הוא באמת ובתמים תיאטרון אמיתי וטוב.
17/05/2007
:תאריך יצירה
|