מלידה לדעיכה

קבוצת תיאטרון פלוז מברלין פועלת כבר עשר שנים ועדיין נחשבת לחידה בתחום ההגדרות של אמנותה. ארבעת השחקנים של הקבוצה הם מחברי המחזה ללא מילים שהם מעלים, הפעם זהו "אינסוף" המעמת בין חוויית ראשית החיים, מלידה ועד משחקי מין ראשונים, לבין חווית הדעיכה האיטית, בכיסא גלגלים, בהליכון, בבית אבות סיעודי, ומשחקי מין אחרונים עם האחות המטפלת. הם עושים את זה במיומנות ובווירטואוזיות כשעל פניהם מסכות.
 
שניים מהארבעה, היו שולר ומיכאל פוגל, הם הבמאים שידעו לעצב תמונות אנושיות רגישות ומרגשות בתוך המאסה של ההומור שהביאו עמם להצגה שנבנית על מושגי התרבות המערבית והגרמנית כולל סיפורי הילדות הזוועתיים (בתפיסת ימינו) של מקס ומוריץ, יהושע פרוע, הנזל וגרטל ועוד סיוטים לילדים. אחד מהארבעה, בנג`מין רבר,  שהצטרף ללהקה רק השנה, הוא פסנתרן מחונן – אם לשפוט לפי אצבעותיו הפורטות את הפסקול המוזיקלי הנפלא שיצר יחד עם דירק שרודר, הבנוי מאוצר נושאים מוכרים מיצירות קלאסיות, רומנטיות וג`אז.
 
ויש גם סרטוני וידיאו ואנימציה וצלליות המקשרים בין התמונות ומייצגים את סיפור המסגרת שבו הפסנתרן, בכיסא גלגלים, מגיע לבית קברות במסע ההלוויה של אהובתו, שהייתה צ`לנית מחוננת. כאשר הצגה שהצחוק וההצחקה הם מרכיב בסיסי שלה פותחת במסע כזה ולצלילי הסאראבאנד של באך, הלהקה כבר אומרת שהפעם נצטרך להחליט מתי כבר אסור לצחוק. מתי משחקי האמנות והחיים ייטו לכיוון האמת הכואבת על זקנה, חוסר אונים ותקוות אחרונות. 
 
אחד משני השחקנים-במאים, היו שולר,  הוא גם מעצב המסכות – שהן עצמן פועלות בהצגה כשחקנים לכל דבר. בסיוע התנועה העדינה או המוגזמת של השחקנים הן מביעות את כל אוצר הרגשות הקטנים והגדולים, את התקוות ואת האכזבות, את הכאב ואת המאמץ לגדול כמו את ההיאחזות בחיים על סף המוות הזוחל אלינו באיטיות.
 
יש בהצגה הזאת תמונות בלתי נשכחות, ולא רק בזכות הביצוע המושלם של הארבעה. כמה מהן כמו לקוחות מהאלבום הפרטי של כל אחד מהצופים, נופי ילדות נשכחת או התבגרות משעשעת. אבל בלב לבה של ההצגה הזאת ניצב אלבום של מסר אנושי – במגע של הומור דק, וגם מתפרע - על הבדידות ועל הזקנה.
 
בשתי מילים - הצגת חובה.

תיאטרון פלוז, "אינסוף", במסגרת "פסטיבל ישראל", 30 במאי, 21:00, אולם שרובר, תיאטרון ירושלים.