פסטיבלים - "גשם שחור"

תיאטרון רב השראה של שמעון בוזגלו ואופירה הניג מעמיד במרכז התודעה את המוסר המעורער של המפגש בין מדע לפוליטיקה שתוצאתו מלחמה נגד האנושות

מדע-מלחמה-אנושות

במהלכם של כמה מהאירועים המכוננים של המאה ה-20 קיפדו את חייהם מיליוני בני אדם, כפי שמזכירה הרשימה ששבה ומשמיע ה דמותו של הספרן בהצגה. "גשם שחור" של אנסמבל תיאטרון הרצליה בשיתוף התיאטרון העירוני חיפה עלתה בסוף השבוע בבכורה עולמית במסגרת פסטיבל ישראל 2007. ההצגה מתמקדת בפרשת הירושימה שבמחי פצצת האטום הראשונה סיימה את מלחמת העולם השנייה בזירתה הרחוקה, בדרום מזרח אסיה. יחסית לתוצאות המלחמה בזירה האירופית מספר הקרבנות בהירושימה היה קטן, אבל כמו השואה, כך גם הירושימה הפכה לסמל ולמושא זיכרון קולקטיבי הנמשך מאז. ובשניהם, עד כמה שיישמע מוזר, יש למדענים חלק בלתי נפרד באשמה.

שמעון בוזגלו, בסיוע תחקיר של יניב שחר, עיבד חומרים היסטוריים וכתב טקסטים מקוריים, ושותפתו בעיבוד אופירה הניג ביימה ברגישות, וביחד הם יוצרים תיאטרון רב השראה שמעמיד במרכז התודעה את המשולש הטרגי מדע-מלחמה-אנושות. או את שני המושגים המנוגדים זה לזה, הסותרים זה את זה – קידמה ומוות.

על פניו התיאטרון הזה הוא במפורש מסה מוסרית. תאמרו, תיאטרון פוליטי. אלא שלא מדובר בתועמלנות, וגם אם יש לדברים מסר פוליטי ברור, העיבוד וההצגה מעבירים יותר את המסר האנושי באמצעות סיפוריהם של שלוש נשים יפניות, שאחת מהן שרדה את הירושימה; של בעל ואישה בעלי אזרחות אוניברסלית, הנתונים לשטיפת המוח של השלטון המאיים עליהם בטרור משודר כמגננה מפני איום בטרור אחר "נגד המדינה", ושל סטודנט אמריקאי היוצא לחקור מה קרה בהירושימה.

ואי שם בספרייה אנונימית – שהיא הזיכרון האנושי המצטבר – ניצב הספרן, שאולי הוא מדען בדימוס שהיה שותף לפרויקט מנהטן שהביא לעולם את פצצות האטום הראשונות, זו שהוטלה על הירושימה וזו שאחריה, שהוטלה על נגסאקי. הספרן הזה האוחז מסמכים ומעלה בזיכרון את מספר הקורבנות קורא גם ממכתביו של אלברט איינשטיין אל הנשיא רוזוולט. איינשטיין לא חזה את הפטרייה הגדולה מעל הירושימה – זו שתמונתה נתנה לאופירה הניג את ההשראה ליצירה הבימתית החשובה שלה – ובדחיפתו לפיתוח המחקר הגרעיני, בין השאר מתוך פחד מפני פיתוחו בגרמניה הנאצית, נתן ידו לפיתוחו של נשק השמדה המוני.

שני שיאים מחרידים

וכשכל זה שב ועולה מביאים בוזגלו והניג שני סיפורים אנושיים מהלכי אימה. הסיפור היפני נפתח כמין סיפור פיוטי שנועד להסביר מה זאת אהבה, ומתפתח בהדרגה לסיפור הכואב של אישה שאיבדה את כל היקר לה ברגע אחד, במחי פצצה אחת. תיאור אותו רגע אחד הופך בבימויה של הניג ובמשחקה המרגש של סלווה נקארה לאחד משני השיאים המחרידים של ההצגה. היא מתחילה לספר מה קרה, אבל תחת עוצמת פס קול קולה נבלע בהדרגה, ככל שהיא מגיעה אל הטרגדיה הגדולה, והמונולוג שלה הופך אילם.

השיא האחר, המנוגד לחלוטין הוא כאשר דובר השלטון, במשחק מצמרר של אורי רביץ, מפציץ את האזרחים ברשימה מילונית של כמעט כל המושגים הנובעים מהביטויים איום, הרס הרג והשמדה.

את האזרחים האלה מייצגים ליאת גורן ומוטי כץ, במשחק מקסים הנע בין צחוק לאימה בני זוג תמימים חפים מכל מחשבה רעה, שגורלם אולי להיות האחרונים על פני האדמה. לצד היפנית הזקנה יש שתי צעירות יפניות, סילביה דרורי ורותי בורנשטיין שופעות נעורים ותמימות, שתפקידן לארח תיירים הבאים להירושימה.

בתווך ניצבים הספרן, במשחק כובש ומרגש של יוסוף אבו-ורדה, והסטודנט האמריקאי שאותו משחק גיא מסיקה בהתלהבות של סקרן המגלה לפתע את האמת המרה וכורע תחתיה, ההמנון אופטימי "כוכב אחד לכולנו", שהוא עצמו כתב את הלחן למילים של שמעון בוזגלו.

שותפים אחרים להצגה המרגשת הזאת הם עמית דרורי שעיצב חלל במה יפהפה במיוחד, שירי אסא שעיצבה תלבושות מרשימות ואביזרים, וג`קי שמש שעיצב תאורה רבת השראה.

"גשם שחור" היא הצגה שהייתה צריכה לפתוח את פסטיבל ישראל 2007. היא ישראלית לא פחות ממה שהיא בינלאומית. אני מקווה ששותפות הרצליה-חיפה תדאג לכך שהיא תרוץ גם הלאה.

"גשם שחור", אנסמבל תאטרון הרצליה בשיתוף התאטרון העירוני חיפה במסגרת פסטיבל ישראל, 1 ביוני, 11:00, תיאטרון החאן.