הצגת תיאטרון מאוזבקיסטן מספרת על גורלם של צעירים בחברה מוסלמית , ועשויה הייתה להתרחש הן באירופה הקתולית של ימי הביניים והן בישראל החרדית של המאה ה-21
נגיעות אתניות ליריות
נערה שהגיעה לפרקה מתאהבת במספר סיפורים צעיר מוכר בדים. אביה מרחיק אותה באמצעות שידוך בכפייה לצעיר חולמני בן 15 שנקלע למערכת יחסים אסורה עם צעיר עני הלומד אתו. זהו הבסיס לעלילת המחזה המבוסס על סיפורים של הסופר האוזבקי עבדאללה קאדירי,
שמועלה בפסטיבל ישראל על ידי להקת תיאטרון אילקום מטשקנט.
התכנייה העלובה והמעליבה שהכינו להצגה הזאת איננה טורחת להסביר לרוכשיה מי הוא המחבר, אלא אם כן הם מבחינים מיד בכמה דברים מוזרים – כמו המשפט "העלילה מתרחשת בטשקנט של תחילת המאה העשרים תחת שלטונה של האימפריה הסובייטית" או כמו תעתיק עברי מוזר של שמות התפקידים, ועוד הפתעות. הישועה מגיעה, איך לא, מהטקסט האנגלי ששלחו מטשקנט, ובו מסופר כי קאדירי הוא סופר פולחן אוזבקי, שכתב בטורקית, ומת תחת שלטון הדיכוי הסובייטי. ובאשר לאימפריה הסובייטית (שלא הייתה, כמובן, בתחילת המאה שעברה) הרי שבטקסט האנגלי כתוב כראוי "האימפריה הרוסית".
מייסד התיאטרון והבמאי מרק וייל ביים הצגה רכה, הנעה בין פיוט לאתניות, וסובבת סביב עץ משאלות, בחצר ביתו של הצעיר החולמני. התנועה הסיבובית המתמדת נראית לכאורה כבימוי פשטני, אבל דווקא משום כך הוא מאפשר לטקסט לעשות את שלו, ולבטא רחשי לב של הצעירים מול עברה וזעם ולשון הרע של המבוגרים (למעט אמו של הצעיר). סיומו הטרגי של הסיפור מתפתח תוך צמצום מרבי של הטקסט שבפי הצעירים, למעט זעקת העלבון של החבר האהוב המגיח מאי שם, רדוף וחסר כל. סיפור שכבר היו דומים לו בחברה החרדית אצלנו, ובאירופה של ימי הביניים ואף מעבר לכך, שבהן הדת והמסורת גוזלים את חירותם של צעירים המבקשים לעוף לחופשי.
משחקם של ארבעת הצעירים, ובמיוחד של הנערה ושל הצעיר בעל החלומות, נוגע ללב בתום ובחום הזורמים מהם. משחקם של אלה מגיע לשיאו דווקא ברגעי השתיקה הארוכים של המהלך הטרגי שלהם. משחקם של המבוגרים משוכלל יותר, ובעיקר זה של שני האבות ושל אמו של הצעיר.
בסך הכל מדובר בהצגה נעימה לצפייה, שיש בה נגיעות של תיאטרון אתני ותיאטרון לירי. ועם זאת, העלאת ההצגה בפסטיבל מעוררת שוב את התמיהה על מה ולמה (וגם מי) בחרו להביאה לפסטיבל האמור להציג לקהל הישראלי יצירות מופת מזירת התיאטרון הבינלאומית (כפי שהיה בעבר, ולאחרונה אשתקד עם "הדוד וניה", וכפי שיהיה – על פי השמועה – גם במקרה של "מדיאה" מבודפשט העולה מחר).
"חסידה לבנה - חסידה שחורה", במסגרת פסטיבל ישראל, 1 ביוני, אולם רבקה קראון, תיאטרון ירושלים.