פסטיבלים - "המלך ליר"

יוסי פולק-פסטרנק מעניק חיים לטרגדיה השקספירית שנמחצה כמעט עד מוות תחת מכבש רעיונותיו המביכים של הבמאי האורח סטורואה

שכחו משקספיר

תארו לעצמכם שהמונולוג הבא נישא במפגש הראשון בין שחקני התיאטרון הקאמרי לבין הבמאי האורח מגיאורגיה, רוברט סטורואה: "בואו נשכח משקספיר. הוא לא כזה קדוש כמו שעושים ממנו, ולא כזה מקורי כמו שרבים מאמינים. גם הטקסט שלו איננו דברי אלוהים חיים, ואם אנחנו בדרך כלל פוסחים על מצוות עשה, מתעלמים מעשרת הדיברות באורח שיטתי, אז אין לנו שום חובה מוסרית דווקא למה שהוא כתב. ודאי לא לפואזיה הכבדה שלו במחזה הזה. ואתם, מעצבי התפאורה והתלבושות, תעשו מה שאני רוצה, העיקר שיראו שהכל מתפורר תחת שמי העננה.

"ובאשר לכם, שחקנים יקרים ואהובים ומוכשרים, אני אתן לכם הזדמנות פז לעשות מה שהקהל שלכם לא מצפה מכם. שירי גולן ששיחקה לאחרונה תפקידים מצפוניים תהיה פוחלץ, קרן מור תצווח ככרוכיה ותלבש גרביים שייראו כמו תחנת רכבת עתיקה בחוף תל ברוך. אוהד שחר, שבטח התאכזב שלא נתנו לך להיות בהמלט יהיה מוטציה של גרטרוד על עקבים מוזהבים ואיפור מהמרפסת של ז`אן ז`נה, ואת רמי ברוך נרכיב על גלגיליות כדי שנרוויח זמן הצגה לטובת פתיחה איטית ארוכה. עוד לא החלטתי בדיוק מה נעשה אתך, אלי גורנשטיין, אבל דווקא נראה לי שתהיה זקוף קומה, ואילו אתה אבי טרמין תתקפל ותתפתל, ומיכה סלקטר יהיה ילדה-טיפשה, ונטע גרטי תהיה לוליטה בהתחלה וז`אן ד`ארק בסוף. אחלה של צירוף, נכון, בובהל`ה? אתה, פריינטא, דווקא נראה לי סטרייט, אז שיהיה, ואתם ניר שלמון ומוריס כהו תשחקו שני תפקידים, תחליפו אחלה בגדים, תיכנסו ותצאו ובין לבין תשחקו שש בש בחוץ. ליאופולד יהיה הממזר, אבל נעשה אותו בהפוכה, וניתן לו הזדמנות לשלוט בהצגה".

"ומה אתי?"

"אה, אתה פולק... יוסי, נכון? הרי בשבילך כל החגיגה, ובשבילך הביאו אותי מטיבליסי. עוד לא החלטתי מה לעשות אתך. אתה רוצה להיות מלך טיפש או מלך חכם? בוא תראה לי מה אתה יודע".

אני בטוח שלא כך נאמרו הדברים באמת באותה פגישה ראשונה, אבל אין לי דרך טובה יותר לתאר את המעשה המגונה, המכונה "בימוי", שעשה רוברט סטורואה, במאי מוערך מאוד בעולם, למחזה "המלך ליר". גם אם סטורואה במאי נערץ והיה מרתק בעבודתו כאן, לפי העדויות של עוזריו הכתובות בספר-התכנייה המצוין שערכה רבקה משולח, אבל במאמרו של המתרגם דורי פרנס אפשר למצוא רמז דק לכך שההרמוניה לא הייתה מוחלטת במהלכם של ארבעת חודשי החזרות, ובעלות ההצגה על הבמה הגדולה של הקאמרי התברר כי הפרשנות הייחודית של סטורואה מבולבלת, לא עקבית, ואיננה ניצבת איתנה מול כל המפגעים שהוא גיבב.

תוהו ובוהו

בנקודה זו יש צורך לתאר בתמצית את עלילת המחזה, שיוצרת משוואה לא מאוזנת בין הטרגדיות של שני אבות נבגדים – המלך ליר ויועצו נאמנו גלוסטר. ליר מוותר על המלכות ומבקש לשמור על מעמדו כמלך בדימוס וכאב לבנותיו גונריל וריגן שהצהירו על אהבתן אליו מעל ומעבר לכל אהבה אחרת, ומגלה בחמת זעם את בת הזקונים קורדליה, שפיה ולבה שווים, ואהבתה לאביה כנה. גם גלוסטר נופל בפח של דברי חנופה ותככים של בנו הממזר אדמונד ואילו בנו האהוב והאוהב אדגר נאלץ לברוח, להתחפש, ולנסות לפייס את אביו אחרי שגונריל וריגן הורו לעקור את עיניו. אך בעוד אדגר מתעתע במין נקמנות משועשעת באביו, קורדליה מגיחה מצרפת עם צבא כדי להציל את אביה מאחיותיה, להדיחן וליטול לידיה את השלטון. אלא שהמפגש המרגש בינה לבין ליר בא מאוחר מדי, ומובסת בקרב היא מתה בזרועותיו. ליר, כמו אותלו האוחז בדזדמונה המתה, יכול רק לקונן על איוולתו ולמות.

תהיה הכוונה של הפרשנות הפוליטית של סטורואה לעלילה המורכבת הזאת מעניינת ככל שתהיה, היא נשארת במישור התיאורטי ואיננה באה לידי ביטוי בפועל, גם אם קיבל לידיו צוות שחקנים מצוין שהלך עמו כל הדרך אל התוהו ובוהו.

בראש הצוות הזה ניצב כצוק איתן יוסי פולק-פסטרנק שנראה כי בחר בדרך משלו להציל את ליר השקספירי מהמלכודת של סטורואה. זה ההסבר כנראה לכך שאחרי התמונה הראשונה שבה פולק נראה כשיכור א-לה- פלסטאף, הוא אוזר אומץ, משיל מעליו מניירות מיותרות וכפויות ויוצא לדרך הקרובה ביותר לטקסט הנפלא שכתב שקספיר. ואמנם, בכל תמונה פולק צובר עוצמה, ומעצב כמו רטרוספקטיבה של מלך חכם שנפל בפח איוולתו שלו, שכח את תבונתו, ונקלע לסערה המכה בו בלי הרף ומחלצת מפיו רעמים וברקים המתחרים באלה של איתני הטבע. למעשה, דווקא בכך, ליר של פולק הוא זה המציג את בוגדנות שתי בנותיו בערוותן ודוחף אותן לתהום שביקשו להפיל אותו אליה. אולם ככל שפולק מרתק ברגעי הפילוסופיה על הטבע ועל האדם כמבטאים את תהליך החרטה שלו, דווקא המפגש עם בת הזקונים שהגלה מעליו ותמונת הסיום, הם אלה שמהווים את שיאיה המרגשים של ההצגה כולה ומאירים באור יקרות את הישגו כשחקן.

ישירים טובים ומשוגעים רעים

בתוך בליל סגנונות המשחק הסובב את פולק בולטים מאוד במשחק ישיר מצוין אלי גורנשטיין כדוכס אלבני, בעלה של הבת הבכורה גונריל, אסף פריינטא בתפקיד הדוכס מקנט, נאמנו של ליר, ונטע גרטי כקורדליה, במערכה המסיימת. רמי ברוך בתפקיד השוטה עושה כמיטב יכולתו וכישרונו, במשחק שמחבר בין הגישה הישירה לגישה המעוותת של עיצוב ההצגה, עם כרבולת על ראשו (כאילו אין די בטקסט) ועל גלגיליות. למרבה הצער – ולמרות הטוטליות של משחקם – שירי גולן, קרן מור ואבי טרמין לכודים בעיוותים חסרי טעם שנוטלים מהטרגדיה את איכותה המיוחדת, ומטים את התוצאה לרעת ההצגה כולה.

אם ההיגיון בשיטה הזאת של סטורואה היה של חלוקה בין סגנון ישיר ל"טובים" לסגנון משוגע ל"רעים", מפריכים אותו שני מבצעים משחקיים הישגיים, כל אחד בסגנון הפוך למתחם שהוא מייצג. כך, בתחום ה"טובים" מצויה דמותו של גלוסטר. אוהד שחר שמצליח במשחקו הנפלא לחלץ דמות אנושית מתוך המחלצות המפוחלצות שהולבש בהן. כך גם עודד ליאופולד שיוצר דמות חזקה מאוד, ישירה, ללא עוויתות, של אדמונד הממזר, כבן דמות של ריצ`רד השלישי ושל יאגו, כפי שזה ניכר בטקסט עצמו.

את התפאורה המוזרה, אף היא בבליל סגנונות לא ברור, עיצב מירן שבדליזה, ואת שלל התלבושות, המוזרות והישירות, עיצבה בדמיון רב אנה כרושצ`ובה. התאורה שהייתה סתמית ברוב חלקי ההצגה, ומצוינת ברגעי הסערה ובתמונת הסיום עיצב שמוליק אטמזגי. דורי פרנס תרגם לעברית את העיבוד של סטורואה, ומעת לעת הצליח להשחיל פנימה עברית עם טעם שקספירי, בעיקר בפיו ובקולו של פולק.

למעלה מיובל שנים עברו מאז שאהרון מסקין, שמעון פינקל וחבריהם העלו את "המלך ליר" בהבימה. השאלה היא עתה כמה שנים יעברו עד שנזכה להפקה ראויה למחזה הנפלא הזה.