התפאורה מכתיבה את המתרחש
 
את מחזהו הקלאסי של הנריק איבסן הנורווגי כבר ראינו בהפקות מעניינות ומעולות, וכמעט תמיד עולה מעצמה השאלה מה עוד ניתן לעשות עם "הדה גאבלר" שידבר אל דורות חדשים שלא ידעו את הקלאסיקה הבימתית הזאת. העלילה: הדה גאבלר ובעלה טסמן שבים מירח הדבש שלהם לבית החדש שטסמן רכש בעזרת הלוואות על סמך מינויו הצפוי לפרופסור. הדה שבה מאוכזבת מבעלה הטרי שנישאה לו בלי אהבה, ובעוד היא מתחילה להציג את עליונותה עליו ועל דודתו מגיעים אליהם שלושה "ידידים" – מאהבה לשעבר, לוובורג, שחרף בעיות השתייה שלו הצליח לכתוב ספר מרשים, ובידו כתב יד לספר מרשים אף יותר, אהובתו תאה, שסייעה  בידו לכתוב את הספר החדש, וידידו של בעלה בראק, החושק בהדה, מציע לה את אהבתו במסגרת "חיים בשלושה" כשהוא עצמו, כהגדרתה, יהיה התרנגול השולט בלול. אלא שהדה איננה מצליחה לשלוט במתרחש, ומהלכיה דוהרים לעבר הסוף הטרגי של לווברג ושלה עצמה.
 
את המחזה הזה, שכמו "בית בובות" מציב במרכזו דמות של אישה, שהפעם היא כבר משוחררת לכאורה, אך עדיין כבולה ונכבלת, מביים הפעם תומס אוסטרמאייר, שבעשור האחרון הוא נחשב לגאון התורן של התיאטרון הגרמני. זאת ההצגה השלישית שביים שראיתי, וכמו ב"נערה על ספה" של ג`ון פוס הנורווגי שהועלתה בפסטיבל אדינבורג, ואחר כך "וויצק" של ביכנר בבית השאובינה בברלין, גם הפעם במרכז התפיסה של אוסטרמאייר ניצבת התפאורה, ולא אחת נראה בשלוש ההפקות כאילו היא זו המכתיבה את המתרחש ואת הפרשנות למחזות.
 
הפעם מדובר בבמה מדהימה בתחכום שלה. במה מלבנית מסתובבת שקיר דלתות זכוכית גדולות חוצה אותה לאורכה, וקיר לבן אטום חוצה אותה לרוחבה. כך נוצרים שלושה חללי משחק המייצגים בית מודרני – חדר המגורים רחב הידיים, המרפסת הנשקפת אל הגן, וחדר אחורי. הקהל רואה את החללים האלה בשלושה אופנים – במהלך התנועה הסיבובית השבה ומתרחשת במעברים בין התמונות וגם במהלך כמה מהן; במצב הנייח הבמאי משחק בהתרחשויות מקבילות משני עברי קיר הזכוכית; ומעל לכל זה תלויה מראה אלכסונית שנותנת לקהל מבט מלמעלה על המתרחש למטה. כיוון שהמראה הזאת בנויה לוחות לוחות, התמונה המתקבלת שבורה. ולא צריך הרבה דמיון כדי להבין את משמעות השבר.
 
בנוסף על כך במהלכם של כמה סיבובי במה מוקרנים עליה סרטוני וידיאו, בעיקר של נוף גן אורבני, אך ברגע מסוים הסרטון מתמקד בעלי גפן, ומחליף את הטקסט המפורסם כל כך של הדה גאבלר המצפה כי קורבנה יעשה את המעשה הנדרש ממנו כשעלי גפן לראשו. בטקסט המדובר הסתפקו במושג "גדולה".
 
זה רק אחד מאותם שינויים קלים, לכאורה, שחולל אוסטרמאייר במחזהו של איבסן. שינוי אחר הוא העלמת תמונתו המאיימת של הגנרל המת, אביה הרודן והנערץ של הדה, כגורם משפיע על אישיותה ומעשיה. מודרניזציה נוספת של ההצגה המעוצבת ממילא כבת זמננו מיוצגת בהמרת הפסנתר של הדה בדיסק דיסקוטקי רועש. אך השינוי המעשי המהותי ביותר הוא המרת דפי כתב היד של לוובורג, מאהבה לשעבר ומתחרהו האקדמי של בעלה, במסמך השמור במחשב נישא. 

האישה כקורבן של עצמה ושל סביבתה
 
על פניה ההפקה הזאת יוצרת דמות שונה מאוד של הדה, שבמשחקה המצוין של קתרינה שוטלר, היא יצור נוירוטי-בולימי-אירוטי ואפילו אלים, בעוד שלושת הגברים נשארו כמעט כפי שאיבסן הלעיג עליהם, למעט אולי טסמן שגם הוא נוטה לאלימות ולצעקות, בניגוד לדימוי הכללי שלו כילד מגודל ותמים. גם דמותה של תאה עברה שינוי מסוים, לדמות נוירוטית לא פחות, ואף זאת במשחק מצוין של אנדור באוור.
 
התפאורה הנפלאה יחד עם התאורה המצוינת יוצרים לאוסטרמאייר את הביטוי המובהק לתפיסה שלו – עולם כמנהגו ימשיך וינהג ויתעלם מהאישה כקורבן של עצמה ושל סביבתה. תפיסה זאת מקבלת את ייצוגה המובהק בתמונת הסיום, כאשר הדה גאבלר מתאבדת, והבמה ממשיכה  להסתובב, עם טסמן, תאה המנסים לשחזר את כתב היד של לוובורג שהושמד, ובראק המובס מצטרף אליהם במשימתם.
 
ההצגה הזו, אורחת התיאטרון הקאמרי, הייתה ראויה להתארח במסגרת פסטיבל ישראל. הצגות כאלה, גם אם יש בהן כמה בעיות, הן הצגות  שכל מנהל אמנותי של כל פסטיבל המכבד את עצמו היה נאבק לכלול אותן בתכנית שלו. אין לי מושג למה זה לא קרה אצלנו, שהרי ההצגה מועלית כאן בחסות התקציבית המלאה של ממשלת גרמניה, וכמה מופעים בפסטיבל יובאו לכאן במסגרת שותפות עם גורמים אחרים.