מחזהו העתיק של אפרים קישון מתעורר לחיים בכל פעם שבר אבא, וקסמן וקמבוס מנידים עפעף ומדהירים את הנוסטלגיה כל הדרך לקופה
המחזה הפופולרי ביותר של קישון
זה באמת לא צריך להפתיע אף אחד שתיאטרון הקאמרי מנצל את כוכביו בעלי היכולת הקומית המובהקת. מה גם שאלה נהנים מהעניין לא פחות מהקהל הנוהר לראותם משתוללים קצת. וכאשר הטקסט הוא של אפרים קישון יש גם תוסף קטן של שפת ההומור המיוחדת שהפכה אותו לאגדה בחייו, תחילה בארץ ואחר כך בחו"ל, וכעבור כמעט יובל שנים היא גם משמשת מקפצה לנוסטלגיה חברתית-תרבותית.
מאז העלאתו הראשונה בתיאטרון "האוהל", בכיכובו של מאיר מרגלית, "הכתובה" הוא המחזה הפופולרי ביותר של קישון בישראל ובחו"ל. זה גם המחזה הטוב ביותר שכתב ולא מפליא כי בארץ שבו אליו מספר פעמים, בעברית וביידיש, ולאחרונה גם בתיאטרון הנגב.
כמו רבים מספריו המחזה מספר על הכנות אחרונות לחתונה בביתם של יוצאי קיבוץ, אלימלך שהוא שרברב אמן בעיני עצמו, אילו בעיני ואשתו שיפרה הוא בסך הכל אינסטלטור לא-מי-יודע-מה. בשעות הפנאי שלה שיפרה תופרת שמלות לפי ירחוני האופנה. הכלה היא בתם של השניים, איילה, והחתן הוא רוברט, פוץ אקדמאי משושלת רבנית, שאמו לא תשחרר אותו מאחיזתה אם יש חשש, ואפילו קל, שכלתה לעתיד נולדה בחטא. כצפוי, כמובן, אצל הקיבוצניקים, גם אם כבר "לשעבר". אלא ששיפרה ואיילה אינן מוצאות את המסמכים המבוקשים והטרגדיה של ביטול הנישואין מתפתחת במהירות. שיפרה איננה מוכנה להינשא בשנית לאלימלך, מה שמשמח מאוד את השכנה הלוטשת עיניה אל אלימלך בתשוקה גלויה, וגם הקיבוצניק הצעיר שמתגלגל למקום בעל כורחו כדי לסייע למצוא פתרון תורם את חלקו לקלחת.
קישון, בעין-הצוחקת-לציון שלו, איננו מרחם על אף אחת מהדמויות שהוא כותב. הוא דוקר בשפיץ של העט את האחריות הקולקטיבית של הקיבוצניקים, כשם שהוא מלעיג על ההתנשאות של היהדות הגזעית בעלת התודעה הגזענית שמסמכים כמו כתובה ותעודת נישואין מכשירים עבורה את השרץ החשוד בממזרות ח"ו. אבל במחזה הזה הטרף של ההומור הקישוני הם בעיקר הקיבוצניקים והווייתם, שהתנשאותם הגזעית-גזענית איננה פחותה משל הבורגנות והאקדמיה של שנות החמישים.
צוות מנצח
משה נאור ביים הצגה נקייה מהתחכמויות מיותרות, יעילה בקצב הטבעי שלה, ההולך וגובר לקראת הסוף, ככל שהמערבולת גוברת, וככל שאלימלך ושיפרה מגבירים את המאבק ביניהם למימדים של קרב מילולי סוחף ובלתי נשלט. וכאשר שלמה בר-אבא הוא אלימלך, וענת וקסמן היא שיפרה, אין סיכוי נראה לעין שהקרב הזה יתנהל על מי מנוחות.
כתובה או לא כתובה, תנו לשני אלה הזדמנות והם חובטים זה בזה במשחק מדויק מאוד בהתחלה ומשוחרר מכל עכבות בהמשך. איש לא יפריע להם – לא רוזינה קמבוס הנפלאה כשכנה החמדנית הנדבקת אליהם ומתערבת בענייניהם, לא שירה קצנלבוגן הרעננה כבתם איילה, או דני שטג הממזרי בתפקיד הקיבוצניק שבא לפתור את הבעיות, ובוודאי לא אבי גרייניק המהוקצע בתפקיד החתן למהדרין (שאפילו מקפץ כגדי, במהלך מיותר ומנוגד לחלוטין לזה של הבימוי).
לילי בן נחשון עיצבה במה פשוטה מסוגננת במיטב הנוסטלגיה לריהוט של שנות החמישים, קרן גרנק האירה אותה היטב, ורן בגנו אחראי על המוזיקה התורמת לטעם של פעם.
אינני בטוח שגם מחזות אחרים של קישון יכולים עדיין לעשות לקהל בן ימינו את מה שעושה "הכתובה" שלו, אבל הצוות המנצח שלה עוד יכול להפתיע. כפי שנאמר, קול ששון וקול שמחה וצלצלי קופה.
11/06/2007
:תאריך יצירה
|