תנועה פראית מפרפרת

 בריאיון שהעניק רמי באר לאתר הבמה הוא מתאר ארבע נקודות מרכזיות הנוגעות ליצירתו החדשה "ייפוי כוח", שיכולות לשמש מפתח לצפייה בה, ובה בעת, כהרגלם של דברים הנאמרים מחוץ ליצירה, עלולים גם לחדד את הביקורת עליה.
 
הנקודה הראשונה, ואולי המרכזית, היא זו הנוגעת לשימוש בשיר "ייפוי כוח" מאת דוד אבידן, שאמנם נתן ליצירה את שמו, מושמע במהלך המחול בקריאה מונוטונית של דני בסן, ואף נמסר לצופים לפני ההופעה. כדברי באר, אין מדובר ב"המחזה" של הנאמר בשיר רב העוצמה או בתרגומו לתנועה, אפילו מופשטת. כי כדברי השיר בבית האחרון שלו "השירים, כדרכם, אינם מגלים אלא את הניתן להיאמר במלים", והמלים בשיר הזה הוא על בדידות, על ייאוש, ועל כך ש"אין לנו בעצם לאן ללכת". את הדימוי האחרון הזה דווקא מימש באר בדמות הרקדנית הרצה במקום לאורך היצירה כולה, למעט שתי פעמים שבהן היא תלויה בין שמים וארץ, נעה כמטוטלת, ויוצרת את הדימוי החזק ביותר – של תנועה פראית מפרפרת באוויר, ושל דריכה במקום על האדמה. בסופה של היצירה תצטרף הלהקה כולה לדריכה הזאת במקום.
 
הנקודה השנייה היא מרכזיותו של פס הקול המוזיקלי ביצירה, שאותו הרכיב באר מיצירות שונות עם אלכס קלוד. לפי עדותו של באר, נראה שמדובר בכוח דחף שנוצר לפני תחילת העבודה עם הרקדנים, ומשום כך הוא דווקא כובל את הכוריאוגרפיה למצלול הנשמע, אם בכלי נגינה בודדים כמו פסנתר או צ`לו, ואם בקולו של בסן, המצטרף בכך למערכת הצלילים. נראה לי כי יש בכך נסיגה מסוימת בתהליך השתחררותו של באר מגורמים חוץ-תנועתיים כמו תפאורה ותלבושות שהכתיבו לו את יצירותיו הגדולות בעבר.
 
עם זאת, כמו ב"אקודום" של באר מלפני שנה, גם הפעם יש הדגשה ברורה על המחול עצמו, על הרקדנים והתנועה שלהם, ובכמה קטעים באר אף מצליח ליצור מבע מרשים מאוד, כמו בדואט השני המרגש של היצירה לצלילי טנגו, או בקטע סולו ארוך ומרשים מאוחר יותר. לבד מאלה, ושוב כמו ב"אקודום", היצירה מורכבת מפרקים קצרצרים של דואטים או קטעי סולו, ומשלושה מעמדים קבוצתיים המשמשים רקע להשמעת פרק מתוך שירו של אבידן, במין היפוך סתמי של המושג "בדידות".
 
סך הכל קטן
 
הנקודה השלישית היא, כמובן, הרקדנים, אשר כלהקה וכיחידים עשו כברת דרך ארוכה מאוד בתהליך היצירה, ואף תרמו רעיונות משלהם, שוב על פי עדותו של באר. על פניו זה עניין מבורך, אלא שיש בכך גם להסביר את המגבלה של באר בעיצוב מחול שלם – ונראה לי כי למרות יופיים של כמה מהרעיונות וכמה קטעים, הסך הכל של כל הקטעים הוא קטן יותר מכפי שהיה אמור להיות. בעניין זה אני שב ומביע מחאה על כך שאין מכבדים אצלנו את הרקדנים הסולנים בלהקות ולא מציינים את שמם – ובמקרה שלפנינו זהו עוול כלפי ארבעה רקדנים הנושאים את היצירה על שכמם, בתנועתם היפה ובנוכחותם המיוחדת.
 
הנקודה הרביעית היא עיצוב הבמה, שעיקרו הוא בתאורה שבאר יצר יחד עם יוסי רווח, ואכן כפי שהוא מציג זאת בריאיון, היא משמעותית ומרכזית מאוד בתפיסתו החזותית. ואמנם מדובר בעיצוב מרתק, שאפשר לראותו כרקדן נוסף, ואפילו מרכזי מאוד ביצירה.
 
ומעבר לכל אלה נשאלת השאלה אם בסופו של דבר "ייפוי כוח" היא יצירה העומדת ברשות עצמה ומתמסרת לקהל הצופים, או שהיא תלויה בעזרים – וכאן מדובר בשירו העוצמתי של אבידן – שבלעדיהם לא נגיע אל המעמד שבו היצירה היא כמאמר השורות החותמות את השיר ים גדול, שבו "הגלים עולים ויורדים, יורדים ועולים" (גרסת אבידן ל"ים איננו מלא" של קוהלת). לפי רמי באר, זה התפקיד של הקהל, לפרש ולהרגיש, כל צופה בדרכו ובתגובותיו שלו. אני עצמי נותרתי כנראה מאחור, אך העובדה ששכני התפעם והיה מרותק, מעידה שיש ב"ייפוי כוח" משהו, כוח כלשהו, יפה ומרגש, ואפילו מהפנט.