צוות צעיר של תלמידי יורם לוינשטיין מרענן את מחזהו הנודע של דייוויד מאמט ומטעין את הדמויות שבו באנרגיה סוחפת עם הישגי בימוי ומשחק
139 פעמים
Fuck
דייוויד מאמט עבד זמן מה במשרד נדל"ן במהלך השנה האחרונה לפני שהפך ב- 1970
למחזאי עם "סטיות מיניות בשיקאגו". כעבור ארבע עשרה שנים, כשהוא כבר מחזאי-תסריטאי-במאי
מצליח, הוא חזר אל אותה הוויה במחזה "גלנגרי גלן רוס" שאותו הקדיש למחזאי הבריטי הרולד פינטר. המחזה הועלה בשעתו בהבימה בשם "מגדלים פורחים" ולפני שש שנים כ"נדל"ן" בחאן הירושלמי. מאמט גם עיבד ב- 1992 את מחזהו לסרט מצליח.
למעשה, יש במחזה הזה יותר ממחוות כבוד גלויה לפינטר. מאמט למד מהמחזאי האנגלי את הכלל הישן שהחיים והמוות בידה החזקה והאלימה של הלשון, ו"גלנגרי גלן רוס" הוא מלאכת מחשבת של שפה בוטה, קשה והרסנית, היוצרת את הדרמה העיקרית בסיפור על קבוצת סוכני מכירות של מגרשים, שמתחרים זה בזה מי ימכור יותר כל חודש, ואם העסקות שלו לא יבוטלו, ומי יהיה האלוף שיזכה בפרס (מכונית קדילאק) ממעסיקו, ומי יפוטר. במחזה מהדהדת גם מחווה ל"מותו של סוכן" מאת ארתור מילר – ואפשר לראות את סוכן הנדל"ן שלי לווין כבן דמותו של הסוכן הנוסע ווילי לומן.
כמו ברבים מהמקרים של מחזות שהופכים לסרטים, נוצרת השוואה בין משחקם של הכוכבים הזוהרים (כמו ג`ק למון, אל פצ`ינו, אלן ארקין, אלק בולדווין שהשתתפו בגרסה הקולנועית של המחזה הזה) לבין השחקנים החיים על הבמה, בברודווי, בלונדון, בתל-אביב ובירושלים. השוואות כאלה בלתי נמנעות, וברוב המקרים לטובת הכוכבים, אך הן נמוגות במידה רבה כאשר משחק חי ומשובח של שחקנים, בבימוי נוקב של עיצוב הדמויות, שב ומוכיח את כוחה המאגי של בימת התיאטרון.
העלאת המחזה במסגרת סדרת הצגות הסיום של בוגרי הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין זכתה בביצוע תוסס מאוד – המנצל היטב את התרגום הווירטואוזי של דורי פרנס, שאינו נרתע משימוש במיטב הביטויים הבוטים של השפה העברית המדוברת כדי להעביר המתח החשמלי שמאמט השיג במקור (הכולל 139 פעמים במאה דקות את המילה fuck ונגזרותיה).
במאי שמבטיח ומקיים
את הטקסט הקשה והאלים ביים רועי רשף-מליח, שרק לפני שלוש שנים סיים בעצמו את לימודיו בסטודיו כשחקן מבטיח ובעבודת הבימוי השלישית שלו הוא מאשר בגדול את התחושה שלפנינו במאי שלא רק מבטיח אלא גם מקיים, והוא עושה את זה הפעם בעיקר בתחום העיצוב של הדמויות ושל המשחק המצוין של צוות השחקנים הצעירים, ללא יוצא מהכלל.
המחזה כתוב בעיקר כסדרה של דיאלוגים – בין סוכן המתחנן לקבל את ההזדמנות שלו למנהל המשרד הקשוח, בין סוכן מבריק המפתה סוכן דועך לגנוב מהמעסיק את רשימת הקניינים, ובין הסוכן המצליח ביותר לקניין פוטנציאלי שהזדמן בדרכו. במערכה השנייה הדיאלוגים מתערבבים זה בזה, בדרך לחשיפתו של הגנב.
את התפאורה המצוינת עיצב ניב מנור. במערכה הראשונה זהו בית קפה ובשנייה זה המשרד של סוכני הנדל"ן ובשתיהן היא סייעה לבמאי להדגיש את הריחוק האנושי בין הדמויות, גם כשהן צמודות זו לזו זוגות זוגות של צייד וטרפו. את התאורה הטובה עיצב אורי מורג, את התלבושות עיצב אהוד גוטרמן וקולו הצרוד של הזמר טום ווייטס מלווה את ההצגה (מבלי שיינתן לו קרדיט כראוי).
דודי סיני פתח את ההצגה בביצוע חריף מצוין של המונולוג הגדול של נציג ההנהלה המודיע בכנס סוכני המכירות על התחרות הקשה הניצבת בפניהם. ארז דריקס עיצב את מנהל המשרד המנוכר במשחק מרתק, כמעט ללא טקסט במערכה הראשונה, ובפרץ מילולי מתוחכם במערכה השנייה. משחקו היה ניגוד מושלם למשחקו האנרגטי המרגש של בן אשכנזי בתפקיד הסוכן הוותיק שפעם היה המצליח מכולם ועתה נאבק על עתידו, ומוכיח שכוחו לא רק בפיו. אסף בן שמעון היה מבריק במיוחד ומאיים בתפקיד הסוכן המפיל בפח את חברו כדי שזה יגנוב עבורו, ואסף שיינברגר היה מצוין במשחק הנע בין הטיפות כקרבנו התמים לכאורה.
את תפקיד הסוכן המפתה לקוח תמים גילמו לסירוגין יפתח אופיר ויובל ינאי. ראיתי את שניהם – וכל אחד מהם יצר דמות משלו, שונה באנרגיה, אך מדויקת מאוד במהלכיה המחושבים במערכה הראשונה ובבהלה הכמעט היסטרית במערכה השנייה כאשר העסקה שסחטו מהקניין המזדמן מתמוטטת בין הידיים. חן וודה היה מצוין בעיצוב התמימות של הקניין, במערכה הראשונה, ובביטוי הנרגש של הייאוש במערכה השנייה. רוי מילר היה טוב בתפקיד השולי של השוטר שבא לחקור את נסיבות הגניבה.
כדאי לציין שבחלק מההצגות אותם השחקנים מתחלפים ביניהם ומגלמים דמויות אחרות, ואת בן אשכנזי מחליף שראל פיטרמן. על פי היכרותי עם התפתחותם של השחקנים האלה בשלוש השנים האחרונות אני בטוח שהגרסה השנייה שונה באנרגיה הפנימית שלה וטובה במידה שווה.
20/06/2007
:תאריך יצירה
|