אולם התיאטרון על הירקון קידם את פני הבאים בתפאורה מרשימה ומבטיחה של לילי בן נחשון. מבחינות רבות התפאורה הזאת שיש בה מדרכה העולה לשמים, עץ גדול, זולה, פתחי ביוב, קיוסק נידח, קצת זבל ואבובים משומשים, ייצגה מראש ותוך כדי מעשה את מה שהמחזאית גורן אגמון תיארה במחזה שלה – פינת רחוב שמגיעים אליה מארבעה כיוונים, והיא יכולה להוליך לעולמות עליונים ותחתונים.
בפינה הזאת, פינת תשע הנשמות, איכלסה אגמון נשמות תועות של נעורים מנוצלים, מבוזבזים, מחוספסים ומלאי כאב, ונשמות תועות של הורים טועים, שמחפשים לעצמם תיקון כלשהו.
עלילת המחזה מספרת על נער בן שש עשרה הבורח מבית אביו, שהוא שדר טלוויזיה נודע, כשנה אחרי שהאם קמה ועזבה את הבית שבו לא היא ולא הבן זכו לתשומת הלב שביקשו לקבל מהאב. הבן מגיע אל חבורת הרחוב, שיש לה מנהיג, שכינויו או שמו "גדול", שבין השאר מעסיק את אהובתו הצעירה נטלי כזונה ומאלץ את שאר נערי החבורה לשדוד, לסחור ועוד.
את הדאגה לחבורה נוטלת על עצמה שרה, שנשמעת לעתים תמהונית ולעתים כמו פילוסופית של תורת הסבל והחמלה. היא "בעלת הקיוסק", היא המזינה את הנערים, והיא התגלמות המסירות והאהבה שלא זכו לקבלה בבתיהם. יחד עמה – ומי שדואג להביא לפנות כל בוקר את המצרכים הגנובים מהשוק – פושון, אילם כמעט לחלוטין, ומוזיקאי שכבר איננו מנגן כמו בעבר, לא בקלרניט ולא באבוב..
יחד הם יוצרים משפחה בת שבע נפשות, שיש בה גם נער דתי, נער חולה מאוד, נער אלים, ועוד נער שאינו מתאים בדיוק לדרישות של גדול, ואפילו מסבך את העניינים כאשר מתברר כי סכום גדול שקיבל תמורת סמים נשדד ממנו בדרך.
אל המשפחה הזאת חודרים הבן הנמלט, האב המבקש להחזירו הביתה והמפיקה-המאהבת של האב. בקצב מהיר למדי לומדים השלושה להכיר מציאות אחרת, שהם יהיו זרים לה אלא אם יפתחו צוהר בלבם ובתובנה שלהם, זה אל זה, ואל הנידחים בחברה.
המחזה של אגמון הוא התבוננות שונה במקצת מזו של איציק ויינגרטן ב"הומלסים" – שגם שם מגיע אב רדוף חרטה אל עולם זר וכואב. רק טבעי כי יש חפיפה מסוימת בכמה נקודות – אך בעוד ויינגרטן הפנה את הפנס לעבר הכיליון, גורן אגמון מפנה את הפנס שלה לעבר קרב ההישרדות.
המחזה, הדומה במבנה שלו לתסריט של סרט קולנוע, נוגע בנסיבות חיים שהיו יכולים לאכלס סאגות עמוקות. אגמון איננה מתעכבת ארוכות כדי לחפור בציפורניים חדות בכל אחד מהסיפורים, ומונעת בכך גלישה למלודרמה. על פניו זה נראה אולי שטחי, אבל בצירוף הנגיעות שלה היא יוצרת תמונה ברורה מאוד. הנוער שהיא מציבה אולי פועל כחתולי רחוב בעלי תשע נשמות, אבל זה בעיקר למראית עין.
ועל כך הופקדה הפעם הבמאית הצעירה רביד דברה, שיצרה הצגה מלאת חיות בעזרת הכוריאוגרפית-האשפית מרינה בלטוב וכוריאוגרף נוסף למחול הקפוארה, איזק בן-אסולין, ועם מוזיקה אפקטיבית ביותר של שוש רייזמן. על אלה יש להוסיף את התלבושות המצוינות שעצבה דליה פן, וכמובן התאורה הנפלאה שעיצבה ג`ודי קופרמן, שהעניקה חיים מלאים לתפאורה ולשחקנים.
דברה עיצבה את קבוצת השחקנים כולה לפרטי פרטים של תנועה, מחוות וצורת דיבור מסוגננות, אופייניות. היא תזמרה מצוין את הצעירים שבחבורה – בנימין דוד אלדר בתפקיד מיכאל, הבן הנמלט, זהר שטראוס בתפקיד גדול, הילה וידור בתפקיד נטלי הזונה, אמיר צבי (איציק החולה), יואב ברתל (שי האלים), יונתן רוזן (שמוליק הדתי).
שמיל בן-ארי היה האב-הכוכב במשחק טבעי מאוד, ברור בעקשותו וזהיר בהתפקחותו. עזר כנגדו הייתה קרן רון בתפקיד המפיקה המאהבת אוסנת, והיא גילמה אותה ענייני ומדויק מאוד.
ובראש הצוות כולו, בחוויית משחק מרתקת, ניצבו מיכאל כורש, כפושון השותק, וסנדרה שדה כשרה, "אם הבית" של פינת תשע הנשמות. כורש ריתק בעיצוב רגיש מאוד דמות-חידה, שהדיאלוג שלה עם המתרחש אמנם מתנהל ללא מילים אבל הוא אומר הרבה אמיתות.
סנדרה שדה מוסיפה בהצגה הזאת דמות כובשת לגלריה הגדולה שלה. כל תנועה שלה מחושבת ובה בעת אמיתית, כל משפט שלה – בין אם נאמר בהטעמה מכוונת ובין אם בלחישה קורעת לב – מוגש במינון מדויק של עוצמה וביטוי. ובעיקר היא מגבשת דמות שלמה של אישה, שגם בעלבונה, איננה חדלה להיות אם, אחות ורעייה.
"חתול רחוב" אולי איננה ההצגה הצפויה כיום בתיאטרון הרפרטוארי, אבל היא בהחלט הוכחה לכך שלתיאטרון הרפרטוארי יש גם תפקיד חברתי. אני מקווה כי בקהל ההצגה הזאת ירבו ההורים, המורים ובני הנוער למען יראו ויבינו כי לכאב יש אולי תשע נשמות, אבל לאדם יש רק אחת.
צבי גורן
23/04/2004
:תאריך יצירה
|