ניל סיימון זכה בפרס פוליצר עבור מחזהו הכמו-אוטוביוגרפי "אבודים ביונקרס", ככל הנראה מתוך הערכה כי מדובר במחזה המצוי בתחום הקומדיה השחורה. המשפחה שהוא מעלה על הבמה היא אוסף של שברי אדם, או אף גרוע מזה, למעט שני ילדים המסמלים בבירור את התקווה לאדם טוב יותר, שני ילדים שנולדו בארה"ב כדור שלישי למהגרים מאירופה של העשור השני במאה העשרים.
המחזה – למרות הפרס היוקרתי – אינו מהמשובחים שבאוצר הסיימוני, והמערכה הראשונה שלו הייתה מרוויחה אם היו מקצצים אותה למחציתה. השחור היה אז תופס את המקום הראוי לו ואף יותר מזה, והחיבור למה שמתרחש במערכה השנייה היה חזק יותר.
העלילה מספרת על שני נכדים שנקלעים שלא ברצונם לבית סבתם, אשה מרה וממררת, קשה וקרה כפלדה, שנאלצת לקבל אותם משום שבנה(אביהם) התאלמן לא מכבר, נקלע לחובות, ועליו לצאת לדרום לעשות מכה כספית גדולה תוך עשרה חודשים.
עם הסבתא גרה גם דודתם של הילדים, שוקקת חיים, אך מפגרת משהו, ובאחד הלילות מגיע גם דודם המאפיונר מלא הקסם. יש עוד דודה אחת שאיננה מסוגלת להוציא משפט אחד בלי להיחנק.
הדרמה הגדולה היחידה במחזה מתרחשת לקראת סופו, כאשר הבת המפגרת מתאהבת ורוצה להינשא וללדת ילדים. בדרך לשם יש כמה התפרצויות כמעט-נוגעות של הטחת אמת כואבת בסבתא – ששומרת בדרך כלל על שתיקתה השתלטנית – ורק במעמד הדרמטי האחרון היא נשברת.
ההצגה של תיאטרון בית ליסין, בבימויו של רוני פינקוביץ`, נוטה לעבר הקומי במערכה הראשונה אך מקבלת גוון דרמטי במערכה השנייה. ועם זאת חסר בה אותו יסוד שמעביר צמרמורת – שהרי המפלצתיות המתוארת בקווים חזקים מאוד איננה קומית בסופו של דבר אלא כואבת ודוקרת מאוד.
את ההצגה נושאים על כתפיהם שלושה שחקנים מצוינים - זהרירה חריפאי מעצבת בדיוק רב את הפלדה שממנה קורצה הסבתא בכורח הנסיבות הטראגיות של חייה באירופה ואחר כך באמריקה, והיא עדינה ביותר בתהליך השבירה הכואבת שלה (משחקה היה מרוויח עוד קצת אם רק הייתה מוותרת על המבטא הייקי שצץ מדי פעם – מה שהיה אולי מוחק כמה צחוקים מיותרים).
יורם טולדנו עושה מטעמים טעימים מתפקיד הדוד המאפיונר, שיותר משהוא מהלך אימים הוא רגיש ומסור ואוהב ומחפש מענה לאלה אצל אמו, אחותו ואחייניו.
שרית וינו-אלעד בתפקיד הדודה המפגרת בלה היא למעשה הציר המרכזי של ההצגה כולה, ובמשחק שופע גוונים ועוצמות היא כובשת לב ומעוררת חמלה, מצחיקה ומפתיעה.
שני הילדים, ליאור חן ודביר מזי"א, מצוינים וכך גם גלית הרשקוביץ בתפקיד הדודה חנוקת הגרון שמפליאה בשליטתה על מיתרי קולה.
החוליה החלשה בצוות היא אלי אליוביץ`, שחקן טוב בדרך כלל. אינני יודע על מה ולמה הוא ופינקוביץ` החליטו שעליו לעצב את תפקיד האב כרכיכה היסטרית. אולי כדי להשיג כמה צחוקים, אולי כדי ליצור הלם כאשר הוא מתפרץ על אמו.
אדריאן ווקס עיצב תפאורה יפה, מסיבית של בית הסבתא. דידי גולן עיצבה תלבושות תואמות לתקופה שבה מתרחש המחזה – 1942/3, ויחיאל אורגל עיצב תאורה אפקטיבית עם הברקה קטנה בסיום ההצגה – כאשר אלומת אור רכה וקטנה מאירה את כף רגלה של הסבתא. ורן בגנו השלים את עיצוב ההצגה במוזיקה רכה.
צבי גורן
27/04/2004
:תאריך יצירה
|