"אין  להפריד בין מוסר פרטי ומוסר ציבורי"

הוא לא היה באפריקה, דיפלומטים ואנשי צבא הם לא בדיוק המילייה החברתי שלו, אך בכל זאת מצליח הלל מיטלפונקט לתפוס במחזהו החדש "גוד ביי אפריקה", העולה בתיאטרון בית ליסין, את הדואליות הישראלית שמעדיפה  להכחיש ולהדחיק את האחריות שלה לסוגיות מוסריות.

מיטלפונקט אינו מנתק בין הפוליטי לאישי ביותר: "אין מה שנקרא מוסר פרטי ומוסר ציבורי. כשדברים נעשים בשמך זה חודר ומחלחל אליך באופן הכי אישי", אומר המחזאי והבמאי  שנושא המוסר חוזר אצלו גם במחזות אחרים ("התאונה" ו"עיר הנפט" למשל). "קיום שהוא בלתי מוסרי בעליל מוליך לחיים לא מוסריים", הוא טוען, "המבנה המשפחתי והזוגיות הכי טובה לא ישרדו בשקרים של אידיאולוגיות כוזבות".

חמישה ישראלים חוזרים לאוגנדה כעשרים שנה לאחר ניתוק היחסים בין ישראל למדינות אפריקה. החופשה החלומית שתכננו הופכת למאיימת, כשבמהלכה מתגלים סודות אפלים הקשורים בד בבד במציאות הכללית והפרטית.  "המחזה הוא על קבוצת ישראלים שעומדים בפני בעיה ששמותיהם מעורבים בה, בלי שחלקם אפילו יודעים מדוע", מספר מיטלפונקט על עלילת מחזהו החדש, "מדובר בפרשייה אפלה מתקופת אידי אמין ותוך כך נחשף הקשר של ישראל והמעורבות הפוליטית, עד כדי פשעי מלחמה באוגנדה. במקביל לפוליטיקה, המחזה עוסק במוסר מכיוון שיחד עם המהלכים והמדיניות הלא מוסרית שנקטה ישראל, הבעיות פולשות לחיי המשפחה של המעורבים. המסקנה היא שאי חוקיות לא נגמרת בקרב אלו שקבעו את המדיניות, אלא גם בקרב מי שהיו מעורבים במעשים שנעשו בשמם גם כשלכאורה לא ידעו".
 
"בארץ אין מנוס מתרכובת של מסחרי ורפרטוארי"
 
הלל מיטלפונקט כתב כ- 40 מחזות מאז אופרת הרוק "מאמי" ועד למחזה הפנמי אחרון  - "אמנות". "גוד ביי אפריקה" מדגימה את הקוטביות שבמסגרתה הוא פועל,  לפחות ברמה התיאטרונית ומצליח לעמוד יפה בסטנדרטים הכפולים של התיאטרון הרפרטוארי הישראלי שמשלב בין מסחריות לאיכות. "יש הרבה טענות על מסחריות", הוא אומר, "טענות שחלקן צודקות. יש ריבוי של קומדיות לא חשובות ושל מחזות זרים, כשבאחוזים זה הרבה יותר ממה שהוצג כאן לפני 20 שנה", גם כאן הביקורתיות מלווה בשוויון נפש: "בארץ אין מנוס מהתרכובת המוזרה הזו של תיאטרון רפרטוארי ומסחרי".
 
"כדי שהצגה תצליח אצל הקהל היא צריכה קודם כל לעבור את תחושת היושר הפנימי של הכותב", הוא אומר. "המחשבה על נוסחה מוטעית, כי מחזות שמלכתחילה דיברו על נושאים לא סקסיים הצליחו. אני אישית מעולם לא כתבתי ממקום של צריך לכתוב מחזה מסחרי או לא. כשהצגה הופכת לסיפור הצלחה, היא מצביעה על כך שעלתה על עצב לא פתור בישראליות. כדי לצאת עם הצגה שהיא מן מוצר שפונה לקהל יעד, זה לא קיים ולא עובד, לא כאן ולא באף מקום בעולם".
 
לדבריו "בארץ אתה יכול להגיד כמעט הכל על הכל. הבחינה האמיתית היא האם הקהל עובר חוויה תיאטרונית. אפילו בסאטירות הכי נשכניות, רמת הסבלנות של הקהל היא גבוהה מאוד, אלא אם כן ההצגה מעצבנת בכלים התיאטרוניים שלה. אם האמירה לא מלווה בתוצאה בימתית מעניינת, היא לא מספקת".

"חשוב לי ליצור הומור ולא מחזה מוסרני"

הוא משמש כבמאי בית בבית לסין משנת 2006, לדבריו הוא רואה יתרון גדול בכך שהוא עובד עם צוות שחקנים שהוא מכיר מעבודות קודמות. כולם שחקנים מצוינים ומיומנים. ההצגה בכיכובו של ששון גבאי בתפקיד אייבי, איש משרד החוץ הישראלי ששירת באוגנדה ומנסה לשקם את הקריירה הכושלת שלו במשרד החוץ, ומליה אשתו (סנדרה שדה) המנסה להפוך את הנסיעה למסע פרידה של בעלה מהשרות הדיפלומטי. חברו של אייבי, ד"ר יואל קמינר (רפי תבור) השקיע את רוב שנותיו בארגון "רופאים למען אוגנדה" בעוד נורית אשתו (דפנה רכטר) נשארה בארץ עם בתם, וחייתה כמעט בגפה במרוצת כל השנים האלה. דוביק (יורם חטב), ידיד מן העבר, איש עסקים בעל עבר בטחוני סמוי.
"זה פלוס גדול לעבוד עם שחקנים שעבדתי עימם בעבר", הוא אומר, "התקשורת מהירה, בתחילת התהליך אנחנו יושבים ומפתחים את המחזה במטרה להופך את ההצגה להכי קומוניקטיבית. היה חשוב לי ליצור הומור ולא מחזה מוסרני, אלא תיאטרלי, שיעסוק באנשים חיים ולא בדמויות וברעיונות".

כמי שמביים את מחזותיו הוא אומר: "זה מחייב לבוא עם מחזה כמה שיותר מוכן לתחילת החזרות. אני פתוח לשינויים, לתוספות ולקיצורים, אבל כשהחזרות מתחילות אני צריך שתהיה לי אחריות גם לעצמי כבמאי וגם למחזאי שהביא את המחזה. כבמאי, חשוב להגיע עם פתיחות לשחקנים ולא לנסות להכתיב את הדימוי השרירותי, צריך להיות קשוב לכל הצדדים השותפים להפקה. יש כיף גדול בבימוי כי היא פעולה משלימה לכתיבת המחזה. אני יושב וכותב חודשים לבד, וברובד הכי פשטני, הבימוי היא פעולה חברתית למשהו שצמח ביני לבין עצמי".
 
"קונספט רומנטי נאיבי של אפריקה"
 
בחירתו לעסוק בקשר הישראלי באפריקה על אף שמעולם לא ביקר ביבשת השחורה אינה מטרידה אותו. הוא מתייחס למחזהו המצליח "גורודיש" שעסק באתוס המלחמות ומספר כי לאחר הדחתו גורודיש נסע לאפריקה כדי לחפור יהלומים. אפריקה שימשה כמקלט לגנרלים ישראלים לעסקים לא כשרים – סחר נשק, יהלומים ועוד.
 
בעוד ההצגה בנויה במתכונת ריאליסטית, עם אחדות של זמן ועלילה, התפאורה והתלבושות המוצלחים של יוסי בן-ארי, הם סוג של דימוי שיוצר אידיאליזציה של הקולניאליזציה: "ניסינו להביא ממד נוסף", אומר מיטלפונקט, "הנוף הנשקף מחלונות המלון הוא רפרודוקציה של ציור של הנרי רוסו (הצייר הצרפתי הנרי רוסו, מחלוצי "הציור הנאיבי"  ל. ש. ג.) "מעיין קונספט רומנטי נאיבי על אפריקה". לממד המוצלח הזה נוספים גם המוזיקה של אורי וידיסלבסקי והתאורה של רוני כהן.

"המחזה הוא לא על אפריקה, ולא על אוגנדה אלא על ישראל", מסכם מיטלפונקט, "בסופו של דבר כל מחזה הוא ביוגרפי, כאן אני עוסק באנשים בני גילי עם עולם תרבותי פלוס מינוס שלי שבאים מתוך הישראליות ומביאים את הבגאז` הישראלי, הפעם באפריקה. אחרת  לא היה לי מעניין לכתוב".

"גוד ביי אפריקה" תעלה היום, 29 ביולי ומחר, 30 ביולי ב- 20:30 במוזיאון ארץ ישראל.