הצגת התיאטרון האורחת מבייג`ין משעשעת בניסיונה לשמש מראה לשינויים שחלו שם ברבע האחרון של המאה ה-20
פרלמנט עממי
במסגרת פסטיבל התרבות של סין שנערך בחסות ממשלת סין לאורך כחצי שנה של אירועים שונים הגיעה לארץ להקת התיאטרון הלאומי של סין, שנוסד בבייג`ין לפני שש שנים, והרפרטואר שלו כולל מפגש בין מסורת לחדשנות, וטיפוח אמנות משחק מסורתיות לצד אלה המוכרות יותר מתרבות התיאטרון במערב.
מבחינה זו גם המחזה שנבחר לביקור ההיסטורי הזה, באירוח התיאטרון הקאמרי, הוא מעשה מרכבה בין מסורת לזמן החדש, וליתר דיוק הוא מראה תיאטרלית לרבע האחרון של המאה הקודמת בסין, שבמהלכו חלו שינויים ברוח השלטון שם. בתולדות הזמן של ההצגה זה מתבטא בכך שבתחילת ההצגה ניקסון וקיסינג`ר עושים דרכם לסין, ובתמונה האחרונה מדברים על האפשרות שקלינטון יודח. לעומת שני אלה, אין במחזה אזכור של המנהיגים הסינים ושל השינויים שחוללו בזה אחר זה עד שסין היא כיום מעצמה תעשייתית מודרנית ומשוכללת, רבת קשרים, ובעוד שנה גם תארח את האולימפיאדה.
המחזאי האלמוני (כמו הבמאי, התפאורן והשחקנים ששמם אינו מוזכר בדפים שהוכנו בקאמרי) של "שירותים ציבוריים" ניחן בחוש הומור סיני עממי מובהק, כלומר גם כשהוא מציץ אל המתרחש בתאים הוא מקשט את הדיאלוג באמרות ופתגמים המיוחסים בדרך כלל לחכמים-עתיקים. לפיכך העסק הזה, של ישיבה מעל בור (כפי שזה היה שם עד סוף המאה ה-20) לא נורא מסריח. אולי ההפך הוא הנכון. השירותים הציבוריים המוצגים בשלושת גלגוליהם – בשנות ה-70, ה-80 וסוף שנות ה-90, נראים איכשהו כמו בית הבראה, או בית תה, או סתם פרלמנט עממי. ואפילו יש איזה ניסיון להציג חזון עתידני באמצעות עיתונאי וסטודנט שהופך למרצה, ואשר מנבא בתמונה הראשונה שיום יבוא ובכל בית יהיו שירותים, ואחר כך הוא אפילו מדבר בלשון האקולוגיה.
מה שהופך בכל זאת את המחזה הזה למעניין – אם כי ארוך למדי – הם הדמויות האנושיות מאוד המאכלסות אותו. כולם, גם סוכן המשטרה וגם הכייס, גם פקיד משרד החוץ שמשרבט ציורים פורנוגרפיים על קירות התא, גם ההומו שקובל על אי-סובלנות, ועוד דמויות השבות לפקוד את השירותים הציבוריים בגלגוליהם ושכלוליהם.
מבקתת לבנים למלון חמישה כוכבים
ובעיקר אלה הם שה, היורש מאביו את משרת מנהל המוסד הזה, אהובתו דאן-דאן שאיבדה את שתי רגליה כשעלתה על מוקש של סין במהלך מלחמת וייטנאם, ובתה ליאנג-ליאנג, מייצגת התמימות הסינית שעברה את המהפך הגדול ובסוף ההצגה היא סמל המתירנות שהתפתחה גם שם. הסיפור של שלושתם משתלב יפה במכלול, גם אם במידה מצומצמת מדי במסגרת העיסוק הכללי. להקת השחקנים טובה מאוד, ויש כמה שבולטים ביכולת ההבעה של הדמויות שהם מגלמים.
התפאורה מציגה היטב את חילופי העתים, כאשר השירותים הציבוריים הופכים מבקתת לבנים אפורות לבקתת חרסינה צבעונית ולבסוף לשירותים מפוארים ומוזהבים במלון חמישה כוכבים שהוקם במקום. ברקע מתחלף המסך הפנורמי של בייג`ין, תמונה אחר תמונה, עד כי בסוף כבר אי אפשר לזהות את עיר גורדי השחקים כבירתה הגדולה של סין. וליתר ביטחון, לפני סיום – תזכורת שעוד לא נאמרה במחזה המילה האחרונה על ההתפתחות הצפויה בתחום האסלות. משהו שאומר בתמונה חזותית יפהפייה "כל העולם אסלה". רק תלחצו על המתג הנכון....
ההנאה מההצגה האורחת נפגמה במקצת בגלל שלושה קטעי טקסט ארוכים בסינית – בתחילת ההצגה ובמעברים בין התמונות – שלא ניתן להם תרגום.
12/08/2007
:תאריך יצירה
|