שיפודים

השאלה המופיעה בכותרת המאמר הזה איננה שאלה רטורית אלא שאלת תם, או אם תרצו, היתממות. שהרי אין מועד, אין מצב רוח, ואין נושא חברתי, תרבותי או לאומי שאיננו ראוי להצלפה סאטירית. תמיד יהיה מי שירים גבה, תמיד יימצא מי שימצא טעם לפגם, ואפילו ניתן לצפות שתמיד יהיו מפגינים נגד (ומיד כנגדם מפגינים נגד הנגד). כי סאטירה היא כלי חשוב לתרבותו של עם, והשאלה היחידה שאולי יכולה לעורר ספקות היא שאלת האיכות.
 
זו, למותר לציין, נקבעת במהות היצירה הסאטירית. זו יכולה להיות מחזה, כפי שאריסטופאנס עשה בשיטתיות, וזו יכולה להיות מאמר, כפי שאפרים קישון עשה בדבקות ובעקשנות, וכמובן זו יכולה להיות קברט של מערכונים ופזמונים, כפי שחנוך לוין היטיב כל כך לעשות, ולעורר עליו חמת זעם, ואפילו "החמישייה הקאמרית" שפתחה דרך לחיקויים לא כל כך מוצלחים.
 
אבל סאטירה שהופכת ל"הצגת פולחן" כמו למשל זו של קבוצת "ציפורלה" מאבדת במהלך הזמן את העוקץ ואת הכאב (למחשבה) שהוא אמור לגרום. הקהל מגיע כדי ליהנות. וזה בהחלט כשר למהדרין. אם במקרה יוצא מישהו עם מחשבה חדשה, או התבוננות חדשה בעצמו (קודם כל) ובסביבתו, גם המעמד הפולחני משרת את העניין. וזה בהחלט מה שקורה עם ה"ציפורלה", ונראה שעתה גם עם המתחרה החדשה "מלחמת כריות ה – II ", שאף היא מועלית בצוותא, וכבר צוברת קהל-פולחן.
 
המופע סאטירי-קברטי הזה, שכתב וביים ליאור וידושינסקי, עם לחנים ועיבוד מוזיקלי של איל גלבוע, עוסק בנושא אחד ויחיד – המלחמה כהווי, ומנקודת המבט הסאטירית כבידור של מדינת ישראל ועם ישראל, של נופלים ושל שכולים גם יחד, וכמובן של מי שצופים בהם ממרומי השלטון או ממושבים נוחים באולם. הקטעים כתובים היטב, אם כי הידוק, חידוד וקיצור היו משכללים יותר את הפן הסאטירי וממעיטים בצורך לשעשע. גם קטע אחד שבו מסתלבטים על ילדי גן פלסטיני (כאיזון לתמונה של ילדי גן ישראלים) מיותר בעליל במסגרת שבה המחבר נועץ שיפודים בעצמו ובחברה שלו.
 
קבוצת השחקנים הצעירים עדי ארד, מיכאלה לוי-קלר, לירון סלע, עופר רגירר, טל רובינשטיין (בוגרי בית צבי) וקובי מחט (מאוניברסיטת תל-אביב) מפיחים בטקסטים ובפזמונים את מיומנויות המשחק, הזמרה והתנועה שרכשו בבתי הספר, ובמהלך הניסיון הבימתי, הקולנועי והטלוויזיוני של כל אחד מהם אחר כך. הם טובים, ומנצלים היטב את הרעיון העיצובי המרכזי של המופע – שאת תפאורתו עיצב אורי אופיר והאיר דן קינן – שהוא השימוש בכריות אדומות, בגדלים שונים, כמראי מקום, כאבזרי לבוש וככלי משחק, תרתי משמע. 
  
ציפורניים

ערב קודם לכן הועלה בצוותא "שפיצים" מופע סאטירי-קברטי אף הוא שציין את סיום מפגשי הקיץ של סדנאות הבמה. המופע הזה מורכב מקטעים שונים, לא תמיד קשורים זה לזה או לנושא מיוחד, למרות נוכחותה הכריזמטית של סמדר יערון ליד הפסנתר, ומנחה הערב נדב בושם שהופיע כנסיכת דראג ששמה שמחה בבאיוף, שהתאמצה מאוד (וברוב המקרים בהצלחה) להיות חדת-לשון.
 
אף כי בהגדרתו המופע הזה מתואר "כקברט הכי רותח בעיר", אפשר לומר כי ריבי פלדמסר-ירון, בסיועם של דלית אורבך, נדב בושם וסמדר יערון, בישלו מעדן מוזר, שיש בו חידודים סאטיריים בתחום האמנות כמו קטע המחול המקסים "חדש תחת השמש" של שלומי ביטון,  או הגרסה המטורפת של עדי קוזלובסקי ללהיט של ז`אק ברל "אל תעזבי" שהפף אצלה ל"תנקי ת`פה" וסחט רעמי צחוק אדירים. קטע מרשים, בתחום הזה של הטיפול באמנויות הבמה, היה מופע מרגש "הלכתי לחפש זיקנה יפה" שבו שלוש שחקניות-רקדניות מדור הזהב – חנה ריבר,  תלמה דים ורות בן ישראל – יצרו תמונה מרגשת מאוד, שאותה הגתה, ביימה והניעה גלית ליס.
 
אבל השפיצים האמיתיים היו קטעים סאטיריים חריפים מאוד כמו שיריה של יערון, וקטעי "ישכח" ו"יזקור" (כן, כך) שבהם מאיר אשרף, דני זהבי ויעל נצר תקעו ציפורניים חדות במיתוסים של גבורה ושל כאב (רצח רבין, למשל). העובדה שאיש לא קם מכסאו במחאה ולא צעק בוז מעידה כנראה שלפחות הקהל שהיה במופע הזה איננו סוגד לכל מה שנחשב קדוש ומחוץ לתחום הסאטירה.
 
משעשעים למדי היו קטעים כמו "KEREN CURTAINS"  של ערן שדר ומרב קופפרברג, על זוג יורדים-חוזרים שעשו קופה בארה"ב מוילונות לחלונות של מכוניות וחזרו ללמד לקח לבני ישראל היושבים בציון, או "האודישן" המצוין של רואי בר-לוי והראל מורד, והביקור של קבוצת פפפידו (עודד גוגנהיים, הילה מצקר, איתי שור ומורן קל) אצל הפסיכולוגית.
 
כוונת יוצרי הערב הזה להריץ את המופע בהמשך, ולשם כך יצטרכו לתת לו לבוש הומוגני יותר, שינסה לצייר מפה ברורה של המדינה-עכשיו. אם יעשו זאת, הם ימצו היטב את הנוסחה של מופע סאטירי-קברטי ויצטרפו ל"ציפורלה" ול"מלחמת כריות ה-II ", ועמם יבול (כלומר קהל) טוב למשה טנא וללולה בשנה ה-51 של צוותא.