בית מטבחיים

הצגה על פי מחזהו של אילן חצור "רעולים" עולה בגרסה חדשה בבית צבי במסגרת "הבמה השלישית",  שבע עשרה שנים אחרי שהועלתה לראשונה בפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו, 1990, זכתה בפרס ההצגה (ביים רמי דנון, שסייע בכתיבה, ואף שיחק יחד עם רענן לוי ויגאל נאור, שזכה בפרס המשחק), ושנתיים אחרי הגרסה בערבית שהועלתה בתיאטרון הערבי-עברי ביפו.
 
המחזה מוכר היטב, והוצג כבר כמה פעמים כאן, וגם בחו"ל, ולאחרונה אף זכה בתשבחות בניו יורק. חצור היה סטודנט באוניברסיטת תל-אביב כשכתב את המחזה, שנשאר איכותי כשהיה ועדיין הוא הטוב ביותר שכתב מאז. עלילתו מביאה את סיפורם של שלושה אחים פלסטינים הנקלעים למצב הדרמטי ביותר שיכולים אחים להיקלע אליו, בכל מקום ובכל עם הנתון תחת כיבוש.
 
האח הבכור, דאוד, נחשד כמשת"פ של השב"כ (העלילה מתרחשת בימי האינתיפאדה הראשונה) האח השני, נעים, חבר "ועדות הפעולה" שבד בבד עם מאבקן בצה"ל הן גם מטהרות את שורות בני עמם ממשת"פים, מלשינים ודומיהם. בתווך ניצב האח הצעיר, חאלד, ששני אחיו מנסים להוציא אותו ממפגשם הטעון, שנועד להזהיר את דאוד מפני המצפה לו וגם לגלות את האמת על מעשיו. במהלך המפגש עולות פרשיות אישיות של המשפחה המעניקות לכל העניין שכבה דרמטית מיוחדת, שגם אם היא יכולה להיראות כמשל למתרחש בתוך העם, היא מתפקדת בעוצמה דווקא במישור האנושי, הפרטי.
 
גיל ויינברג ביים ברגישות רבה את ההצגה ואף עיצב אותה היטב בבית מטבחיים (כפי שחצור ודנון עשו זאת בהצגה המקורית) כפי שמעידים האנקולים והשרשרות וכמה סכיני קצבים. אורי מורג הפיק תאורה שעדינות המבע הוא הקו המאפיין אותה, כמעט כמגע של שכבות צבעי מים על התפאורה והשחקנים. ברקע נשמעה מוזיקה מסתלסלת עדינה, שלא זוהתה בתכנייה.
 
הישגו של ויינברג כבמאי התבטא בעיקר בגיבוש משחקם המרגש של שלושת שחקניו, ובעיצוב מוקפד מאוד של המאפיינים של הדמויות שגילמו. מוריס כהן, בתפקיד נעים איש ועדות הפעולה, היה צוק-חלמיש, שברגע מסוים כמעט נסדק, וברגע אחר ישב אילם כמי שהאמת המרה מקפיאה את הדם בעורקיו. ניב שפיר בתפקיד דאוד המשת"פ היה נואש מאוד מהרגע שהבין כי נקלע למלכודת, והיה מרתק לראות את היחשפותו ההדרגתית. כהן ושפיר הם בוגרים ותיקים של בית צבי, ואילו לואי נופי, המגלם את האח השלישי חאלד, מסיים בימים אלה את לימודיו שם, ואפשר בהחלט לראות איך במשחקו המרתק, ביכולת ההבעה של חרדה וסקרנות, הופך אצלו התום לתודעה צורבת הוא מצטרף לחבורת הבוגרים שכבר תופסים את מקומם הראוי בתיאטרון הישראלי המקצועי.
 
ועם כל זאת הרגשה מוזרה ליוותה אותי בסוף הצגה, והיא אינה מרפה עד לרגע זה. אם אני מבין את עצמי, הרי זה קשור לעובדה שמחזאי ישראלי צעיר ואמיץ הצליח לבטא מצוקה ומועקה של פלסטינים. חצור עצמו דיבר על כך כשההצגה הועלתה בערבית, ואף ציין כי פלסטינים רבים לא אהבו את מה שנחשב כהתנשאות או אפוטרופסות ישראלית "תרבותית" על מצבם. אבל, בה בעת, גם ברור לי שהאוזן של הקהל הישראלי פתוחה יותר להתבוננות כזאת, הבאה מתוכנו. זה לא קל, אין ספק, אבל מי אמר שתיאטרון ודרמה משלנו אינה רשאית לתת לזה ביטוי?