החיים אחרי פרובאנס

רומן קטן בין שחקן מתחיל למורה למדיטציה יוצא לדרך ממוקשת שאותה מתאר חניף קוריישי בסיפור-האהבה שעיבדה וביימה שרון שטרק בתיאטרון תמונע. הנאהבים יוצאים לשבוע אהבה בפרובאנס כשאליהם מצטרף ברגע האחרון בעלה של האישה. כיוון שהם אנגלים ולא ישראלים, וכל התסבוכות שיהיו במלון יתנהלו על מי מנוחות של נימוס על פי הכלל האומר "הרוג אותי בקלות".
 
אל המשולש המוכר מצטרפת גם ברמנית משועממת שסוף סוף יש לה הזדמנות לדבר עם מישהו, לקחת סם או שניים, ולעשות קצת סקס. לא הראשון, היא אומרת, ובטח לא האחרון.
 
אחר כך כשישובו הביתה, מתוסכלים מהחמצת הבילוי הרומנטי שתיכננו, השחקן ואהובתו יגלו שיש חיים גם אחרי פרובאנס, אבל מה שנזרע שם ינבוט בהדרגה עד שיגיע זמן קציר. אלא שלפחות אחד מהשלושה יישאר רעב. 
 
המחזה הוא עיבוד שעשתה שרון שטרק לסיפור של חניף קוריישי שכתב את "מכבסה יפהפייה שלי" ואת "בודהה מן הפרברים". העיבוד בנוי על שני יסודות בימתיים: טקסט מתומצת מזה ומחול ותנועה מזה -  שניים ממאפייני כשרונה של שטרק כשחקנית (בלהקת החאן הירושלמי), ואותם היא מביאה להצגה גם כבמאית. את שני אלה היא מעצבת יפה, עם נגיעות של הומור דק, אנגלי מאוד בדרך הגשת הטקסט, ורב מבע בתנועה המעוצבת בהתאם לדמויות ולנסיבות.
 
ארבעת שחקני ההצגה יוצרים אנסמבל קטן של משחק מעודן וטוב. יואב היימן חד מאוד בתפקיד השחקן הצעיר והמאוהב שנאלץ לבלות את החופשה המתוכננת בעיקר בחברתו של הבעל, שאותו מעצב ברוך נדיר דוד צויגנבוים. נעמה ניסים משעשעת בתפקיד הברמנית השובבה הממלאת תפקיד במשחק המתנהל בין המאהב והבעל, ואורנה כץ בתפקיד האישה מדויקת מאוד בעיצובו של  התסכול שהביאה על עצמה, ולקראת סיום ההצגה היא מרתקת בגרסה כמעט אופראית של מונולוג של ליידי מקבת.
 
גילי כוכבי עיצבה תלבושות טובות ותפאורה חסכונית ויעילה, עם דלת גדולה, כסאות ולוחות שהשחקנים מפרקים ומרכיבים אותם על נקלה והיא הופכת מרכבת לבר בבית המלון, מדלתות לחדרים במלון, לרחבת ריקודים, למגרש משחקים או לבמת תיאטרון. אורי רובינשטיין השלים בתאורה מצוינת את העיצוב הבימתי הנרמז ושלום וינשטיין כתב מוזיקה מקורית טובה, וגם מוצרט שלח את הלקרימוזה (אך כרגיל במקומותינו איש לא טרח להגיד לו תודה).
 
"אהובתי הנשואה" היא הצגה קלילה ומהנה של סיפור אהבה קצת אחר.