מחזהו של תמיר גרינברג זכה אמנם להצגה מרשימה אך נחשף ביומרות ללא כיסוי ובמשגים ללא עריכה דרמטורגית. רשימה שנייה מתוך שתיים
מסכת קרה
בפתח ריאיון עמו, המובא בתכניית ההצגה, מביע תמיר גרינברג חשש "שישפטו את `חברון` כמחזה פוליטי במובן הצר של המילה ולא כיצירת אמנות". יתר על כן, הוא מצהיר כי המחזה שואל "שאלות יסודיות יותר אודות הסדר האנושי". ואפילו מוסיף ומתאר כי במהלך הכתיבה אמר לעצמו "שוב ושוב: הבה נניח שאנחנו נמצאים חמש מאות שנים מהיום. הקונפליקט הישראלי-פלסטיני הוא נחלת העבר הרחוק. איזה סיפורים נספר לילדינו על האירועים הרחוקים ההם? באיזה אופן הם יצטיירו בעיני הדורות הבאים? נקודת המוצא הזאת אפשרה לי להבין שאנחנו חיים בתקופה שהיא מיתית באופייה.... ניסיתי לכתוב מחזה שתמונת העולם שבו היא מיתולוגיה-אגדתית ולאו דווקא פוליטית. ניסיתי לעצב דמויות שיש בהן ממד אידיאלי. אולי אפילו, אני מעז לומר, ממד של גדולה.... העמדה של המחזה אינה עמדה אירונית, המביטה על מצוקות הקיום באופן שיוצר ריחוק ומעקר הזדהות. אני מאמין שתפקידה של יצירת אמנות היא לרגש ולגרום לטלטלה. לכך לפחות כיוונתי בכתיבה".
את הטלטלה אכן הצליח תמיר גרינברג להשיג, לפחות ככל מה שקשור בעודד קוטלר, במאי ההצגה המרשימה, שזכה בה מן ההפקר. למרבה הצער לא ניצב לצדו של גרינברג דרמטורג שיידע לעצור בעדו או להתוות לו דרך אחרת או מתוקנת לבטא את מה שניסה לבטא מתוך מועקה נוכח המציאות השוכנת על קו התפר בין ארץ-ההבטחה לבין ארץ-האדם.
היומרה הראשונה של גרינברג בדברים שצוטטו לעיל היא ש"חברון" שלו – שעלילתו מתרחשת לכאורה בעיר דמיונית – היא יצירת אמנות. באמונתו יחיה, אך באמונתי זאת מסכת קרה ומשעממת במאמציה להשיג הזדהות וקרבה, תוך שימוש ברעיונות ומוטיבים תחת השפעה או השראה של גדולי המחזאים – מסופוקלס, אוריפידס ואייסכילוס, דרך שקספיר וכלה בוולט וויטמן, ברטולד ברכט וחנוך לוין. אבל השראה לחוד ותוצאתה לחוד, כפי שמעידה שפת המחזה. היא מוגדרת כשירה – אך קריאה מדוקדקת בטקסט (שהופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד) מאשרת את מה ששמיעה בשעת הצגה הבהירה לי: השפה של גרינברג ב"חברון" היא עברית נקייה, פה ושם מדודה מאוד, פה ושם מתיפייפת, אך למרות הכחל והסרק היא נטולת חיות בסך הכל שלה. למעט כמה מקרים ספורים היא איננה משתמשת בדימויים או יוצרת כאלה כדי לבטא רעיונות או מצבים נפשיים. ההתפייטות לכאורה מצויה לכאורה בדמויות כאמא אדמה, יום אביב או יום סופה, עצי זית ועשבים הצומחים על קברי הנופלים, ואפילו השלג היורד על חברון בסיום.
פוליטיקה "לא פוליטית"
היומרה השנייה נוגעת בעניין הפוליטי, אם במובן הצר של המילה אם במובן אחר כלשהו. גרינברג מבקש שלא נשפוט את המחזה שלו במישור הזה. דא עקא שעלילת המחזה נבנית על מצב פוליטי – כיבוש באדמת-מריבה - ומתפרנסת ממנו. כן, אפשר לומר שכיבוש הוא מצב צבאי ותו לא. אבל זאת התעלמות או התכחשות למשמעותו הרעיונית ולתפקודו המעשי, אפילו מנקודת מבט של מי שרואים בו "שחרור שטחים". שהרי כל צבא הוא זרוע של פוליטיקה. במובן הצר ביותר והרחב ביותר גם יחד. כאלה הם הריסת ביתו של ראש העיר וגדיעת עצי הזית שלו. ואם גם נקשיב היטב למושל הצבאי, לסגנו ולשומר על המחסום – דברי הצבא הישראלי ב"חברון" של גרינברג – נבחין באמירות פוליטיות, קטנות, גדולות, ארגוניות וכד`. גם דברי העם הפלסטיני – ראש העיר המודח, בנו, כלתו, ואפילו סוחר האבנים והילד המתפרנס במחסום – מבטאים "פוליטיקה עכשיו".
מעבר לכל אלה ניצבת ועומדת הפוליטיקה ה"לא פוליטית" של המחזאי, שבונה שרשרת אירועים היוצרת משוואה מעוותת בין שני העמים המאכלסים את המחזה. כי מהר מאוד מתברר שלא הרי אלה כאלה, לא הרי קרבנו החף מפשע של צד זה כקרבנו החף מפשע של האחר. לא משום שילד בן שלוש איננו פעוט בן כמה חודשים, אלא משום שנסיבות המוות שונות בעליל – גם אם בשני המקרים מדובר ב"טעות" - ואינן מחזיקות משוואה. במקרה הראשון, הפותח את המחזה, הטעות מתרחשת במהלך כוונה לרצוח את המושל, אבי הילד שנורה ומת. במקרה האחר הטעות היא פרי חטיפה מכוונת של הפעוט הפלסטיני, גם אם לא על מנת להרגו (ויש במחזה סתירה מסוימת בתיאור מה שהתרחש מחוץ לבמה). המשוואה איננה מתקיימת גם בין הדמויות, כי כן לא הרי מושל שלרשותו צבא כראש עיר לשעבר חסר פרנסה, ולא הרי האם – אשת המושל - המבקשת לדחות את קבורת בנה כדי שתוכל להיפרד ממנו, כאם – אשת הרוצח - המסרבת לקבור את בנה עד שיסתיים הכיבוש. ואלה רק שלוש דוגמאות.
האמנם מיתוס חדש ?
היומרה ליצור מיתוס מופרכת לא פחות. מה שיוכלו לספר בעוד חמש מאות שנה על המתרחש עתה יהיה מבוסס על יומנים, תעודות, סרטי-תעודה וכדומה, ואם אלה כבר לא יהיה זמינים לבני אותה תקופה, קרוב לוודאי שיהיו סיפורים בעל פה, מדור לדור. כך, ורק כך נוצרו מיתוסים, הרבה לפני שסופרים ומשוררים התמודדו עמם ביצירותיהם.
אבל גם אם נקבל את רעיון יצירת המיתוס (בין השאר באמצעות סיפור נקמתה של האדמה כאלת שאול מיתולוגית על ידי פלישת העכברים), איזה מיתוס רוצה גרינברג ליצור? הוא איננו מתייחס כלל למהות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובכך כאילו אומר שאין למיתולוגיה הקיימת בבסיסו משמעות במיתולוגיה שלו.
אני גם מודה שאני מתקשה לגלות ממדים של גדולה במי מהדמויות המאכלסות את המחזה. הן "ייצוגיות" גם כשהן "אנושיות", ואין בפיהן ולו גם בשורה אוניברסלית גדולה אחת. אפילו לא במסע התקווה של הצעירים אל המקום ש"לא מפחדים כלל מיריות ומפצצות!" "ואין שם חיילים בכלל". האם הם אלה שיבראו עולם אמיץ חדש שם, במקום שבו "רוקדים כל הלילה ובשבת מתרחצים בים!" האם יתעלמו מהמיתוס וממוסרותיו? פסוקים מתפילת צידוק הדין, "את כל מעשיך אשבח ואת יפי עולמך אהלל" החותמים את המחזה מלמדים כי לא היא, ולפי גרינברג, בסופו של דבר המיתוס שהיה הוא שיהיה והתקווה אף היא לא השתנתה.
ובכל זאת ראוי
לכל זאת ניתן להוסיף תמיהות ביחס לטיפול הפרטני בכמה עניינים: סדרת ההפוגות הקומיות ליד מחסום צה"ל המאויש על ידי סמל יחיד השוהה שם שבועות ארוכים מבלי שיוחלף ומכשיר קשר שאינו פועל, וההפוגות הסאטיריות עם סוחר האבנים הפלסטיני; פער הגילים המוגזם והמוזר (בעיני, לפחות) בין שלושת ילדיו של המושל היהודי-דתי; הקשר המשונה בין המושל לראש העיר שהדיח מכהונתו; או כמו הצורך המשונה ליצור לראש העיר הזה בן מוגבל שכלית, שיהיה בסופו של דבר גם מנהיג מסע התקווה. המחזה כולל גם תמונות מוזרות ולא מוסברות כמו מפגש בין המושל ושומר המחסום, ובמיוחד נאום הרעב המתפייט של בן המושל בעיצומו של הקרב בין הצבא לתושבים הפלסטינים.
השאלה היא, העולה בסופה של ההתבוננות הזאת במחזהו של גרינברג, אם מן הראוי היה להציגו. לטעמי התשובה על כך ברורה וחיובית, כי מעבר לחולשות ולפירכות, יש כאן ניסיון מעניין, במיטבו, לטפל בסכסוך הישראלי-פלסטיני שלא כדיווח מהשטח, אלא כהתבוננות פנימה לכמה ממרכיביו. זה תפקידו של תיאטרון בעל תוקף לזמנו ולעתיד. אלא שלשם כך ראוי היה שלא להתמוגג ולא להתפעם נכחו אלא לשבת ולעבוד עליו עוד ועוד עד שיתגבש לדרמה גדולה באמת, האומרת את בשורתה מתוכה ולא בסיסמאות ובהגדרות מיותרות מבחוץ.
30/08/2007
:תאריך יצירה
|